Black magic-פרק 7

"אנחנו עוזבים עכשיו!" צעק טאק. ההתנגדות של ג'ולייט הייתה ממש חסרת היגיון מבחינתו.
"אנחנו חייבים לחכות לוולטר! אם הוא לא בא, אני אלא מוכנה לעזוב" המשיכה ג'ולייט בשלה.
"ומי אמר שהוא לא רוצה להישאר בארמון? בשלושת הימים האחרונים הוא אפילו לא בא לפה" אמר טאק. "ובכלל, רוב הסיכויים שישלחו לכאן גששים, ואם את תישארי כאן הם יגלו את הקסם השחור שלך" הוסיף טענה משכנעת.
"תתקדמו אתם, אני אחכה במקום קרוב, ואם הוא לא יגיע עד הערב, אני אדביק את הפער ואגיע אליכם" קבעה ג'ולייט.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו?" שאלה אנג'לין בתקווה שאולי תשנה את דעתה של ג'ולייט.
"אני כבר החלטתי, אני נשארת פה, לא משנה כמה תנסו לשכנע אותי" אמרה ג'ולייט.
"אם כך, אני מקווה שאכן תפגשי אותו" אמרה אנג'לין וחיבקה את חברתה.
———————————————————————————————–
"אז מה אתה מתכוון לעשות? ללכת אחרי התחושה הזאת או עם אנג'לין וג'ולייט הזאת" שאל ניק.
"אני לא יודע" אמר וולטר ותפס את ראשו בשתי ידיו בתסכול. "מצד אחד, אני מרגיש חובה ללכת אחרי התחושה הזאת, אני מרגיש שיש שם משהו שיכול ללמד אותי על העבר שלי, ומצד שני אני לא יכול להשאיר את ג'ולייט בצד. היא האדם הראשון מאז…" אמר ופתאום שתק. הוא לא ידע האם יוכל לספר לניק על דוד ג'יימס, שעליו לא סיפר בינתיים לאף אחד.
"היא האדם הראשון מאז מה?" שאל ניק בהתעניינות.
וולטר הביט בעיניו של ניק למשך כמה שניות, מתלבט האם הוא מספיק בוטח בו כדי לגלות לו את הסוד הזה. "לא משנה" אמר ונופף בידו בביטול.
ניק נעלב מחוסר האמון של וולטר בו, אך הוא לא הראה זאת כלפי חוץ. "אז, לאן אתה מתכוון ללכת?" שאל.
"אחרי הלב שלי" ענה וולטר בחיוך ופנה לצאת מהארמון.
———————————————————————————————-
"אנחנו מתקרבים, אני ממש מרגישה את זה" אמרה פייורינה.
"איך זה שאת ממש מצליחה להרגיש שהוא קרוב, ואני כמעט ולא מרגישה כלום?" שאלה אירליין בכעס. היא הייתה רגילה שהכל מגיע לה, וכרגע היא הרגישה סוג ב'.
"אולי מכיוון שהקשר בין האש למים הוא יותר חזק מהקשר בין המים לאדמה או לאוויר" הציע רוקי.
"בכל מקרה, נראה לי שאנחנו נגיע לעיר הבירה בעוד יומיים-שלוש" אמרה פייורינה. "בואו נעשה איזו תחרות או משהו, הליכה סתם זה ממש משעמם" הוסיפה.
"אני מציע שמשתמש הכי הרבה בקסם שלו שלא לצורך עד העיר, יצטרך לאכול קערה של תולעי מים" הציע רוקי וחיוך זדוני על פניו.
"יש לך רעיונות הזויים, אבל אני אזרום עם זה" אמרה פייורינה. "גם את משתתפת?" פנתה אל אירליין.
"אתם פשוט מגעילים" אמרה, "אבל אני אשתתף בכל זאת, אין סיכוי שאני אפסיד לשניים כמוכם".
———————————————————————————————–
"אחרי שג'ולייט נפרדה מטאק ואנג'לין, היא פנתה אל עבר סמטה שהייתה קרובה אל הבית שלהם.
סמטאות אף פעם לא הפחידו אותה, היא הייתה רגילה אליהן, הן היו הבית שלה עד לפני כמה שנים.
היא התיישבה קצה הסמטה וחיכתה לשמוע קולות מכיוון הרחוב. ככל שעבר הזמן היא הרגישה יותר ויותר כמו פעם, בזמן שהייתה גרה לבד בסמטה, עד שאנג'לין מצאה אותה. היא עצמה את עיניה בחיוך והחלה להיזכר בזמן הזה.

— 5 שנים קודם לכן —
הילדה החלה לזלול במהירות את האוכל שגנבה, החל מתפוחים וכלה בלחם חם וטרי. בדיוק כשהתכוונה לנגוס בחתיכת הבשר שלפניה, נשמע קול מכיוון פתח הסמטה.
"את מתכוונת לאכול את זה ככה?" אמרה הנערה שעמדה בפתח. גופה היה מכוסה בברדס חום, אך פניה היו גלויות. שערה השחור והחלק התבדר ברוח הקלילה, עיניה השחורות הביטו בה בחמימות ועל פניה עמד חיוך עליז.
היא התקרבה באיטיות אל עבר הילדה, שבתגובה חיבקה את חתיכת הבשר שלה וניסתה להתרחק מהנערה הזרה. היא לא הייתה מוכנה לאבד את חתיכת הבשר הזאת, שאותה גנבה בעשרת אצבעותיה.
"אני לא אפגע בך, אני רק רוצה לשפר לך את זה" אמרה הנערה והתקרבה עוד יותר אל הילדה.
בתגובה הילדה אגרפה את ידיה הקטנות, מתכוננת להרביץ לנערה שהתכוונה לקחת לה את האוכל שלה.
הנערה נעמדה במקום, הוציאה מעט עצים מתחת לברדס שלה והחלה לשרוף אותם. לאחר מכן ביקשה מהילדה את חתיכת הבשר.
הילדה הביטה בנערה במבט חושד למשך כמה רגעים, אך בסוף הושיטה לה את הבשר בהיסוס.
הנערה תקעה אותו על שיפוד עץ והחלה לסובב אותו סביב האש. המחזה המוזר, לפחות בעיניה של הילדה נמשך כשעה, בה היא רק הביטה בנערה.
"זה מוכן, אבל תחכי קצת כי זה ממש חם" אמרה הנערה והושיטה את השיפוד לילדה. הילדה לקחה את השיפוד בזהירות והתבוננה בו בעיון, מנסה להבין למה צבעו של הבשר שונה, למה הוא מעלה אדים, ועוד עשרות שאלות שעלו בראשה.
לאחר כמה דקות של התבוננות היא אזרה אומץ ונגסה בבשר. לאחר כמה רגעים לא נשארה אף חתיכה של בשר על השיפוד. הילדה זללה אותו במהירות שלא הייתה מביישת את סוסי הממלכה.
"מה השם שלך?" שאלה הנערה את הילדה, שעד עתה לא הוציאה שום קול מפיה.
למשך כמה רגעים, כל מה שהילדה עשתה היה להביט באצבעותיה בעיון. "ג'ולייט" אמרה בשקט.

ג'ולייט התעוררה וגילתה שמעיניה זולגות דמעות חמות. הרבה זמן היא לא הרגישה כמו אז, ביום שבו היא נפגשה בנערה ששינתה את כל חייה. באדם הראשון שבו בטחה מעולם.
"נזכרת בעבר שלך? אמרת שכך היית גרה פעם, בסמטאות" אמר וולטר. הוא עמד כמה מטרים לידה, כאילו היה שם מאז ומעולם.
"נזכרתי איך פגשתי את אנג'לין. נזכרתי בנקודת המפנה בחיים שלי, בפעם הראשונה שבטחתי באדם כלשהו" אמרה ושיחקה באצבעותיה.
"אני גם רוצה להיזכר בעבר שלי, לדעת מאיפה הגעתי, מי אני בכלל" אמר וולטר בעצב. "יש לי תחושה בבטן שאני אמור לעזוב את העיר ולחפש משהו או מישהו, שאמור לעזור לי ללמוד על העבר שלי. עברתי פה רק כדי להיפרד ממך" הוסיף בשקט.
"אבל מה כל כך מיוחד בי שבאת להיפרד דווקא ממני?" שאלה ג'ולייט והסמיקה.
"כי את האדם הראשון מאז מי שגידל אותי, שבטח בי, שהאמין בי שאני לא סתם עוד מישהו" אמר בחיוך מבויש.
——————————————————————————————————————-
"אז אתם רוצים להגיד לי שנער הדואר נעלם?" קרא המלך בכעס.
"אדוני המלך, חיפשנו בכל רחבי הארמון, אבל הוא פשוט נעלם כלא היה. האדם האחרון שהייה בסביבתו הוא סר ניקולאס דאקן" אמר אחד השומרים בקול מפוחד.
"קראו לניקולאס והמשיכו לחפש את הנער, חסרי תועלת שכמוכם!" צעק על שני השומרים המסכנים. השניים הספיקו להסתלק עוד לפני סיים לדבר.
"הנער מהנבואה אבד, זה לא טוב… ממש לא טוב…" מלמל לעצמו.
"קראת לי אדוני המלך?" שאל ניק ביראה וקד קידה לפני מלכו.
"אתה היית אחרון לצידו של נער הדואר, וולד… לא זה היה וטלר…" הסתבך המלך עם השם.
"וולטר" תיקן אותו ניק והתאפק שלא לפרוץ בצחוק למראה המלך המסתבך.
"שיהיה! אתה אמור לדעת לאן הפרחח הזה הלך!" אמר המלך בכעס.
"לצערי הרב מלכי, הוא לא אמר לי לאן פניו מועדות, אלא פשוט אמר שהוא הולך אחרי הלב שלו" אמר ניק. 'רק שלא ימצא את הנער המסכן' חשב בליבו.
"תודה רבה לך על נידוב המידע. אתה משוחרר לדרכך" אמר המלך בזלזול.
'אם הוא הלך אחרי ליבו, כנראה הוא הולך לחפש את השלושה האחרים, אסור לתת לזה לקרות! אסור שהנבואה תתקיים' קבע בליבו.
לפתע התפרץ לחדר הכס חייל לבוש שריון מתכת כבד. הוא קד במהירות ובקושי הצליח להתרומם בחזרה.
"אדוני המלך! חדשות רעות! לפי בדיקה שגרתית שעשינו במרתף, גילינו שהשומר נרצח וצנצנת הקסם שהכילה את הקסם של ביתך נגנבה!" אמר השומר בקול מפוחד. הוא פחד שהמלך יטיל עליו את זעמו.
"אסוף פלוגת לוחמים וצאו לחפש אחרי הצנצנת ברחבי העיר, אם לא תמצאו אותה בעיר אז תחפשו בכל רחבי הממלכה" ציווה המלך. 'רק זה חסר לי עכשיו, שגם אנג'לין תחזור לחיים ואז הנבואה תתגשם במלואה' הרהר המלך.
——————————————————————————————————————-
ניק הביט בשמי הלילה בעצב. עד שהיה אדם חדש שנקשר אליו מעט, גם הוא עזב.
"למה? למה לעזאזל נגזר עלי להיות בודד?" שאל בשקט. דמעה אחת זלגה מעינו הימנית והחליקה במורד פניו. דמעה עשויה מתכת.