Black magic-פרק 5

"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאל רוקי בחשש.
"כאילו מה יקרה לי כבר. האוויר לא ינצח אף פעם את האש. האוויר רק מחזק את האש" השיבה פייורינה בביטחון מופרז.
"את שוכחת שהאוויר יכול גם לכבות את האש, אם הוא מספיק חזק" העיר רוקי.
"אני אהיה בסדר, אתה יודע שזה נכון" אמרה פייורינה בחיוך ענק וחיבקה את רוקי. "אני אצטרף אליך עוד שבוע במקסימום, תהיה בטוח" הוסיפה.
"ואיך אני אדע שאת ניצחת? אני דואג פייורינה" אמר והידק את חיבוקו.
"אם אנצח, תראה שהאש תגדל בעוצמה. ואם אפסיד, אתה תראה שהאש קטנה מאי פעם, שהיא נמצאת בתבוסה…" אמרה פייורינה ועזבה את רוקי מהחיבוק ההדוק מדי שלו.
"אז… להתראות בינתיים" אמר רוקי ופנה ללכת. בקצות עיניו נקוו המון דמעות, מהפחד לאבד את האש עצמה, או בעצם, את החברה היחידה שהייתה לו, את מי שכינה אחותו.
—————————————————————–
"אני אגיע אליך תוך מספר ימים מיום שליחת המכתב הזה, אם לא תשני את דעתך אאלץ להילחם בך. על החתום, ביתה של האש, פייורינה" סיים המקריא את המכתב.
"אני רוצה להבין, ביתה של האש חושבת שתוכל להביס אותי, מלכת השמיים?" אמרה אירליין בכעס. "מי היא בכלל, שהיא מעזה לקרוא עלי תיגר" אמרה ושילחה טורנדו קטן אל עבר המקריא המסכן.
אדם נוסף התפרץ לחדר הכס, השתחווה ופנה אל אירליין.
"הוד מעלתה! במרחק כמאתיים קילומטרים מאיתנו נמצאת נערה מוקפת אש, והיא מתקרבת אלינו במהירות. לפי הערכתתנו היא תגיע בעוד שלושה ימים בלבד! מה נעשה?" הזדעק.
"היא ממש להוטה לנסות להילחם בי" מלמלה אירליין וגיחכה.
"תנו לה להיכנס לממלכה, היא היריבה שלי. ואמרו לכל התושבים שבעוד שלושה ימים הם הולכים לצפות בקרב, בו האש תילחם על חייה" אמרה ופנתה לחדרה.
————————————————————
רוקי התעסק באבן קטנה בידו. הוא פירר אותה לעשרות חתיכות קטנות עוד יותר, אך חיבר אותן מחדש. כך עשה עשרות פעמים.
'באמת הייתי צריך להניח לה ללכת לבדה?' שאל את עצמו. המצפון שלו ייסר אותו מאז שפייורינה עזבה לכיוון ממלכת האוויר לפני מספר שעות.
"אני צריך ללכת לשם גם" קבע וקם ממקומו. "מים יכול לחכות. אם פייורינה תחסר, הנבואה אף פעם לא תתקיים" תירץ את עזיבת המשימה הראשית שלו.
————————————————————
"עכשיו הכל תלוי בך" אמר טאק והושיב את ג'ולייט ליד מיטתה של אנג'לין.
"עכשיו סוף סוף תחזרי, תוכלי לדבר איתי, להמשיך להיות האדם שמושלם שאת" אמרה ג'ולייט וליטפה את ידה של אנג'לין. דמעות התרגשות זלגו במורד לחייה.
היא נטלה בזהירות את צנצנת הזכוכית שהייתה מלאה בקסם של אנג'לין, פתחה אותה וקירבה את שפתה אל פיה של אנג'לין. הנוזל ירד בגרונה של אנג'לין ונבלע בתוכה.
לפתע זמזם התליון בכיסה של ג'ולייט, היא הוציאה אותו, וכמו מגנט הוא נדבק אל ידה של אנג'לין.
למשך כמה שניות לא קרה כלום, אך לאחר מכן החל גופה של אנג'לין לזהור באיטיות בבוהק לבן. הזוהר שהה על גופה למשך שתי דקות שנדמו כמו נצח לכל יושבי החדר, אך לפתע הוא נעלם כלא היה.
אנג'לין השתעלה מעט ופקחה את עיניה באיטיות.
שמחה חסרת מעצורים פרצה בחדר הקטן, ואפילו וולטר, שלא היה קשור כל כך, לא הרשה לעצמו שלא לחייך.
"תודה לכולכם על הכל. לך ג'ולייט על כל המאמץ שלך לרפא אותי. אני יודעת כמה השקעת מעצמך להשאיר אותי בחיים, ואני אף פעם לא אשכח אותך על זה. תודה לך טאק על העזרה לג'ולייט, למרות שאני כועסת עליך על הצער שגרמת לה. ואתה…" פנתה אנג'לין אל וולטר הנבוך.
"וולטר, מחלק הדואר הרשמי של הארמון" אמר וקד קידה. "לכבוד הוא לי לפגוש את הנסיכה בכבודה ובעצמה".
"אין צורך בכל הרשמיות הזאת, אתה יכול לקרוא לי פשוט אנג'לין" אמרה ונפנפה בידה בביטול.
'אולי בכל זאת ישנם דברים דומים בינה לבין ניק' חשב לעצמו וולטר. לפתע הוא נזכר שעוד מעט מחשיך, והוא כבר אמור לחזור לארמון.
"אני ממש מצטער, אבל אני חייב לחזור לארמון עכשיו" אמר ופנה לצאת מן הדלת, אך יד תפסה בידו.
"תודה על הכל" אמרה ג'ולייט ונישקה אותו בלחיו.
וולטר עמד לרגע במקום, מסמיק ומובך, אך מיד התעשת וחזר לארמון.
'אולי ישנם עוד אנשים כמו דוד ג'יימס…' חשב לעצמו.

"תני לי לטפל בזה" אמרה אנג'לין ונגעה בתחבושת שעל רגלה של ג'ולייט. היא עצמה את עיניה לרגע, ומיד כשפתחה אותם התחבושת בהקה באור לבנבן.
"עכשיו זה יעצור את שטף הקסם" אמרה אנג'לין בחיוך.

"לפי הערכה שלי, היא תחזור לעצמה לגמרי רק בעוד שלושה ימים, עד אז אנחנו לא יכולים לעשות כלום" שיתפה ג'ולייט את טאק בחוות דעתה. הצלת חייה גרמה לה לראות אותו באור אחר, לא בתור האדם האלים שאיים על חייה וגרם לה לכעס רב.
"אם ככה, נחכה שלושה ימים, אולם לאחר מכן אנחנו חייבים לברוח מפה" הזהיר טאק. "אם נישאר פה יותר מדי זמן, יש סיכוי לא קטן שיעלו עלינו, ואז כל העמל שלנו היה לשווא".
שניהם הביטו באנג'לין הישנה במיטתה בשלווה.
"היא ממש יפיפייה" אמר טאק והמשיך להתבונן בה, כאילו זה הדבר הכי מעניין בעולם.
"אתה מאוהב בה" ציינה ג'ולייט את העובדה שהייתה מובנת מאליה.
"איך אפשר שלא, היא אדם פשוט מושלם. היא פשוט כל כך טובה, נדיבה ומה לא. יש לה אישיות מופלאה" הסביר את אהבתו לנסיכה, מבלי להסיר את מבטו ממנה.
הלילה ירד על העיר העמוסה. טאק נשאר לישון בדירה הקטנה בחדר צדדי, ואילו ג'ולייט הלכה אל מיטתה שהייתה באותו חדר עם אנג'לין.
"לילה טוב" נשמע קולו של טאק באוויר החדר, שיחסית ללילות קודמים, היה קר ופראי ביותר.