Black magic – פרק 2

ניק הפיל את גופו על הדשא הרך ועצם את עיניו. הוא פרש את ידיו לצדדים וניסה להרגע מהשמש החמימה של אותו יום בהיר. היה לו יום גרוע, והוא היה להוט להוציא את כל הכעס שלו בקרב קסמים הגון. אבל הוא ידע שזה כבר לא יהיה כמו פעם, לא כמו מול אנג'לין.
הוא שנא אותה, הוא נהנה להוציא עליה את העצבים שלו, על הילדה שחשבה שהיא יכולה לעשות הכל. "אני רוצה להוכיח שאני יכולה, לא רק בגלל שאני נסיכה" היא הייתה נוהגת לומר לו. "ומה זה עוזר לך? עדיין יש לך כוח השפעה של נסיכה" הוא היה עונה בזלזול כלפי הרעיון שלה.
לפתע דמות הופיעה משמאלו והחלה להתקדם אל עבר הארמון. ניק הסתובב להביט בה, וקלט בעינו שזה וולטר, נער שהיה אחראי על הדואר בארמון.
"היי וולטר!" קרא אליו ניק והזמין אותו לשבת לידו. "שלום סר ניקולאס" וולטר קד במהירות ופסע אל עבר ניק. "לא צריך את כל הרשמיות הזאת" מיהר ניק להגיד, "מהיום תקרא לי ניק, בסדר?". וולטר שלא היה רגיל למחוות כאלו, הביט לרגע בניק בבלבול, אך מיד התעשת והנהן. "תגיד וולטר, קרה לך מקרה פעם שממש שנאת מישהו, אבל יום אחד כבר לא יכולת לראות אותו יותר והתחלת להגעגע אליו?" שאל ניק. וולטר נענע את ראשו לשלילה. "אני אף פעם לא שנאתי מישהו, בעיקר כי ניסיתי לא להיקשר למישהו רגשית" ענה וולטר בכנות.
הוא זכר למה הוא לא ניסה להיקשר למישהו. הוא זכר את 'דוד ג'יימס', האדם הזקן שגידל את וולטר כאילו היה בנו שלו. הא זכר את היום בו דוד ג'יימס התמוטט באמצע הרחוב, הוא זכר את המילים האחרונות שלו. "וולטר… אל תכעס על ההורים שלך… הם אוהבים אותך ותמיד היו איתך… הם, הם פשוט לא יכלו לטפל בך…" ומיד אחרי שאמר זאת, ידו שליטפה את ראשו של וולטר נשמטה לקרקע.
הוא זכר שהוא פשוט ברח לים וצרח. צרח את כל התסכול שלו אל הפלא הטבע העצום שהשתרע מולו. היה נדמה לו שהים פועל על פי מזגו הסוער של וולטר. הוא רעש וגעש, כאילו מזדהה עם תחושת האובדן והכעס.
ניק הביט בנער הדואר מדי פעם בזמן שוולטר נזכר בעברו. לפתע פקח וולטר את עיניו וקלט שניק בוהה בו. שתיקת מבוכה שררה בין שניהם למשך כמה רגעים, אך בסוף וולטר הוא זה שדיבר.
"למה שאלת?" שאל וולטר והביט לתוך עיניו החומות של ניק. ניק פלט אנחה ואמר, "בגלל אנג'לין".

———————————————————-

אנג'לין שמעה את הדלת נפתחת, ואת צעדיה של ג'ולייט שהתקרבה אט אט למיטתה.
"אני הולכת לארמון להשיג את הקסם שלך בחזרה" היא סיפרה לאנג'לין, למרות שלא ידעה בכלל שהיא שומעת אותה.
"נמאס לי שטאק חושב שאני לא עושה כלום בשבילך, הוא לא יודע כמה אני משקיעה מעצמי…" אמרה וליטפה בידה את היד של אנג'לין. אנג'לין הרגישה איך ידה של ג'ולייט מלאה בחתכים ופצעים, והבינה שג'ולייט משתמשת בבריאותה האישית רק כדי להחזיק אותה בחיים.
"אני הולכת להוכיח לו שהוא טועה! אני הולכת להציל אותך!" קראה ג'ולייט בכעס, ומבלי ששמה לב, הילה דקיקה של קסם שחור עטפה אותה.
'אל תלכי ג'ולייט! בבקשה, את רק תסתבכי' רצתה אנג'לין לצעוק לילדה שאותה גידלה שנתיים, אך גופה החצי מת לא יכל לעשות שום תנועה.
ג'ולייט יצאה מן הבית בכעס, בלי לשים לב שבמשך כל הזמן של ה'שיחה' שלה עם אנג'לין היה אדם שהביט בה והקשיב לכל מה שאמרה. האדם הזה היה טאק.

————————————————————————-

"אנג'לין…" חזר אחריו וולטר בשקט. הוא זכר שראה את השם הזה באותו היום. הוא ניסה להיזכר איפה ראה אותו, ואחרי כמה שניות שאימץ את זיכרונו נזכר בתליון הזהב שמצא בשוק.
"אולי זה היה שייך לה?" שאל את ניק והושיט לו את התליון. ניק אחז בתליון בעדינות והקריא את החריטה שעליו. "לג'ולייט. באהבה אנג'לין".
"אני לא יודע מי זאת ג'ולייט, אבל אני בטוח שזה היה של אנג'לין" אמר ניק. קולו היה מהול בעצב רב, אך עם זאת שביב תקווה ניצת בליבו, שאולי עוד אנג'לין בחיים.
———————————————————————-
"בבקשה שהוא יעבור פה היום…" מלמלה לעצמה ג'ולייט וניסתה למצוא את נער הדואר המלכותי בין עשרות האנשים שהסתובבו בשוק. ואכן כעבור כמה דקות ראתה את הנער שציפתה לראות.
היא ניסתה לסמן לו שהיא רוצה לדבר איתו, אך בגלל שהיה עסוק כל כך בעבודה שלו הוא לא שם לב אליה.
"סליחה?" שמע וולטר והרגיש יד מונחת על כתפו. הוא כמעט קפץ במקום, אך כשהסתובב שמח שלא קפץ. מאחוריו עמדה נערה שהייתה נראית בת גילו, שערה הבלונדיני אסוף בצמה דקה, ועל גופה שמלה פשוטה ביותר.
"מצאת אתמול תליון זהב פה באזור השוק?" שאלה הנערה בשקט וזעה במקומה באי נוחות.
"כ-כן, זה נמצא כרגע בארמון" ענה וולטר. הוא ניסה לשוות לקולו טון סמכותי, אך כל מה שיצא לו היה גמגום. "זה שלך?" הוסיף.
"כן. זה מאוד חשוב לי" ענתה הנערה בשקט שוב, כאילו מרגישה לא נוח עם כל הסיטואציה מסיבה מסויימת.
"אם את רוצה, אני יכול לקחת אותך לארמון ותקבלי אותו בחזרה" הציע וולטר.
"כן. אני מאוד אשמח" ענתה הנערה במהירות וחיוך התפשט בפניה, כאילו כל תחושת המועקה שלה התפוגגה ברגע שידעה שיכולה להיכנס אל הארמון.
'אולי היא 'איבדה' את התליון בכוונה רק כדי להיכנס לארמון' חשב לעצמו וולטר.
"אם את מעוניינת לבוא, תפגשי אותי פה בעוד שעתיים, כשאסיים את העבודה שלי" אמר וולטר ופנה ללכת, אך נעצר לפתע והסתובב לנערה. "דרך אגב שמי וולטר. איך קוראים לך?" ניסה לזהות אם היא אכן בעלת התליון.
"ג'ולייט" ענתה הנערה ופנתה לכיוון הנגדי, ועל פניה נסוך חיוך ענק.