בת שטן ובת מלאך.

"קולין, לא."
"אבל איימי!"
"לא."
"מאליק, תגיד לה!"
"אני חייב להסכים עם איימי בזה."
"אבל אני חייב!"
"אני לא מסכימה שתמלא את הארונית של ניקול בצבע כחול רק בשביל נקמה!"
איימי שילבה את ידיה והביטה בקולין המתחנן. מאליק ישב לצידה והביט גם הוא בקולין. השיעור נגמר, הכיתה הייתה כמעט ריקה פרט לקולין, איימי ומאליק. קולין הידק את כובע הגרב לראשו והניח את פניו על השולחן. "אבל היא העליבה אותך ואני רוצה להתנקם בה." הוא התחנן. "זו לא הייתה העלבה גדולה." היא משכה בכתפיה, מסדרת את שיערה הג'ינג'י. "היא קראה לך פריקית. אני לא אוהב את המילה הזו." משך קולין בכתפיו. איימי גלגלה את עיניה. "אם אני ארשה לך להניח בלון מים עם צבע ירוק על כיסאה, תפסיק ליילל?" היא הטתה את ראשה. קולין הנהן נמרצות וחייך. "תודה איימי!" הוא חיבק אותה. היא צחקה. "בסדר, אני מתארת שכבר הבאת את החומרים הדרושים, נכון?" הוא הנהן והוציא מתיקו בלון וצבע מים ירוק. הוא מילא את הבלון בצבע המים והכניס הכל לתיקו. "ונחכה לצלצול." הוא אמר וחייך לשעון. איימי הנידה בראשה בחיוך. "אתה אידיוט קולין, באמת." אמר מאליק. "הוא מודע לזה." אמרה איימי. "היי, היום השישי לשישי, לא?" שאל קולין את איימי. "לא, זה מחר, אם אתה חושב על יום ההולדת שלי, אז כן, זה מחר." היא אמרה והוציאה את מחברתה מתיקה, הניחה אותה על ברכיה והחלה לצייר אישה בחליפת עסקים. היא הסירה את משקפי השמש מעיניה כדי לצייר יותר טוב וראתה שקולין ומאליק בוהים בה. "כאילו שאף פעם לא ראיתם אותה." היא הביטה בהם במבט מעוצבן מעט. לאיימי הייתה עין אחת אדומה, קצת זוהרת והשנייה ירוקה ורגילה למדי. "כן, אבל עדיין…" אמר קולין וקפץ לשמע הצלצול החזק. הם שמעו צעדים רחוקים, מהירים של ריצה. "הם מתקרבים." אמרה איימי והסתובבה, כך גם מאליק. קולין לקח את הבלון והניחו על כיסאה של ניקול. המורה נכנסה לכיתה ועוד לא הספיקה להיכנס לגמרי כשנהר של תלמידים העיף אותה אחורה והיא הוטחה אל המשקוף. "מסכנה…" גיחכה איימי בשקט. המורה התייצבה במקומה והזיזה קצוות משיער, סידרה את משקפיה וצעדה לשולחנה.

השפריץ היה ענקי, ישבנה של ניקול כוסה בצבע נפלא של ירקרק חומצה. "איו!" היא צרחה בטון עולה ויורד. הפמליה שלה קמה מיד והסתירה אותה בעיגול שלם, כמו מגן. קולין, איימי ומאליק החזיקו צחקוקים וניסו להסתיר את עצמם. "קולין!" קראה המורה. "יש לך קשר לזה?" קולין הניד בראשו במהרה, "בין אם זה אני, המורה, ובין אם לא, חייבים להודות שהצבע הירוק הולם אותה." הוא אמר והשתדל למחוק את החיוך המשועשע והזדוני מפניו. איימי ומאליק צחקו, וכך גם חצי מהכיתה, האחרים גלגלו עיניים. המורה רתחה. "איימי, מאליק וקולין. אני מניחה ששיתפם פעולה עם קולין אנדד.* לכו למשרד המנהל!" היא הצביעה על הדלת בעוד עורק בצווארה מתחיל לבלוט.

המסדרון היה עבה ואפרפר. "יופי קולין, תראה מה עשית." אמרה איימי עם שמץ קל של שעשוע וחבטה בראשו של קולין. שעורו היה חיוור מתמיד ועיניו היו כחולות- תמימות. סוטרות לגמרי את אישיותו. הוא צחק בשעשוע והזיז את ידה של איימי. היא הביטה במאליק, עורו החום בוהק באור המנורה ועיניו האפורות- ירוקות זהרו בעמעום. הוא נראה כחושב. "לאן מחשבותיך נודדות?" היא שאלה. הוא הביט בה בשאלה. "לנברלנד? עם פיטר פן?" היא שאלה בשעשוע. הוא חייך חצי חיוך. "על מה אתה חושב בדיוק?" היא חזרה על שאלתה. הוא משך בכתפיו. "על שום דבר." הוא אומר. "נו, תגיד!" היא אמרה וקפצה על גבו. הוא החזיק בה כדי שלא תיפול. "לא! רדי מגבי!" הוא אמר בחיוך וצחק מעט. "לא! לא ארד עד שתגלה!" אמרה והידקה את ידיה סביב צווארו. "בסדר, בסדר!" הוא אמר בהכנעה בזמן שצחקה וירדה מגבו. "רציתי לספר לכם, לא ידעתי איך." הוא אמר ולקח נשימה עמוקה, קולין ואיימי הביטו בו. "אני עובר מכאן, לבית ספר אחר, באוקלנד." הם שתקו. "לא." אמר קולין. "אתה לא חייב לעבור איתם, נכון? אתה יכול לעבור לגור איתי. א-אל תעבור." אמר קולין בגמגום קל. מאליק משך בכתפיו. "אני מצטער, איש, אבל מחייבים אותי לעבור."
איימי קפצה במקומה, היא הרגישה כאילו יד קרה נגעה בכתפה, עינה האדומה נצצה לרגע בצבע אדום אש כתמתם. "הכל בסדר?" שאל מאליק והניח את ידו על כתפה. היא הרגישה מוזר, כאילו משהו משך אותה למציאות. "אממ… כן, אני בסדר, פשוט… לא משנה." היא חייכה חצי חיוך ושמה לב לצל על הקיר, היא התעלמה והמשיכה ללכת עם קולין ומאליק.

הדלת החומה ניצבה לפניהם, מעוטרת בזהב בצדדיה ושלט לבן כתוב בכתב מחובר ויפה. י. סימונס
למנהל היה שיער חום ומקוצר ביותר, הוא היה רזה, לא כמו מנהלים אחים ופוני קרל שנופל על עיניו הכחלחלות.

*Undead- אנדד. הלא מת.

"קולין! הרבה זמן לא ראינו אותך כאן." אמר יוג'ין סימונס, המנהל. הוא היה נחמד, גבוה, והרבה לשתות קפה. הוא היה נאה והיו לו זיפים קלים מתחת לאפו, על צווארו וסנטרו. היה לו מבטא אוסטרלי עליז. קולין הנהן. "אכן, שמרתי על פרופיל נמוך." הוא אמר בשקט וצחק בשעשוע. "כן, ברווז בארונית של ניקול מלפני שבוע בהחלט הייתה פרופיל נמוך." אמרה איימי וגלגלה את עיניה, אך ניצוץ של שעשוע ניכר בהן. מאליק התיישב על אחד הכיסאות. "שיפצת את המשרד." אמר קולין והחליק את ידו על הקירות הכחלחלים, צהבהבים. איימי הביטה בתוכי של המנהל שנח בכלובו. "תיזהרי, תיזהרי מאוד." אמר התוכי. איימי הטתה את ראשה והרימה גבה, אך שתקה.
"אז, קולין, מה ארגנת לה הפעם?" אמר המנהל בסבר פנים משועשע אם כי קשוח. "בלון מלא צבע ירוק על הכיסא שלה." אמר קולין בחיוך. "ואתה לא רואה בזה מעשה רע?"
"אני רואה בזה מעשה תגמול."
המנהל נאנח, "אתה מבין שאצטרך לרתק אותך, נכון?"
קולין הנהן.
"טוב ויפה," אמר המנהל. "אתה מרותק פעמיים בשבוע לשבועיים הקרובים." פסק.
מבטו עבר אל מאליק ואיימי. "אתם ידעתם על זה?"
צמרמורת קלה עברה בעמוד השדרה של איימי. כאילו מישהו משך אותה חזרה לעולם האמיתי. "ממה להיזהר?" מלמלה. ואז, נזכרה במה שהמנהל שאל, והנהנה. אם כי מאליק הניד בראשו.
קולין פצה את פיו לדבר אך התחרט. "את תצטרפי לקולין בשבוע הקרוב." אמר.
"משוחררים!"

"למה התנהגת כאילו לא ידעת?!" שאלה איימי בכעס וחבטה למאליק בכתפו, לאחר שיצאו מחדר המנהל. "אני מצטער, איימי, אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי…" איימי השתיקה אותו. "לא, עזוב! אתה הולך לפצות אותנו." אמרה ושילבה את ידיה. קולין הנהן. "תבריח אותנו מהריתוק." היא אמרה. מאליק הנהן. "בסדר, חבורת קרציות." אמר מאליק בחיוך משועשע והם חזרו לכיתה.