מרי הזאבה – פרק 1

פרק 1: הזקנה

"בוקר טוב אמא" אמרתי
"ארוחת הבוקר הינה מוכנה בשולחן" אמרה אמא שלי.
אני מריאנה ליין ואני בת 14. יש לי עגילים מזהב יקרים נורא, אך אין לי ברירה אלא ללבוש אותם, כי יש לי אלרגיה לכל שאר סוגי העגילים.
הייתי רוצה מאוד שהיה לי בעל חיים אך ההורים שלי אינם מרשים לי.
אני בעלת שיער חום דבש גולש ומדורג עם שני פסים בשני צידי ראשי אחד בכל צד.
אינני מתאפרת הרבה מכיוון שיש לי מראה נפלא גם ככה, לפחות זה מה שאמי, תמיד אמרה לי, הריסים שלי ארוכות ואני לובשת בגדים מגניבים, חולצה עם קשר מאחור בצבעים אדום ולבן וורוד. מכנס ג'ינס יפה עם דוגמית באנגלית בצד ובדרך כלל עם נעלי ספורט חומות עם סרטים בצבע אדום כהה.
אני אוהבת להתלבש.
אכלתי את ארוחת הבוקר שלי, ביצה מקושקשת עם עגבניות שרי בצד.
גמרתי במהירות ולקחתי את התיק לבית-הספר, וייצאתי מהבית והלכתי אל השביל הראשי והגעתי לשם תוך 15 דקות.
נכנסתי לכיתה וישבתי בשולחן הפנוי. ראיתי שהיה פנוי כי לא היה לידו דבר.
הנחתי את התיק ליד השולחן והתיישבתי.
הכיתה הייתה מחולקת לחלקים הבנים המקובלים ישבו מאחור בצד ימין. החרשנים ישבו בקדמת הכיתה קרוב ללוח ולמורה, מאחור בצד שמואל ישבו המופרעים.
ישבתי בצד ימין באמצע מה שאמר שאני לא מופרעת ולא חננה, ילדה עם שיער ארוך שחור ועיני לילך סגולות התיישבה לידי וחיכה חיוך נעים "היי שמי סרינה" היא אמרה ופיזרה את שערה שנאסף בקוקו וציחקקה "אני מריאנה ליין" עניתי "אבל את יכולה לקרוא לי מרי" וחייכתי אליה חזרה, "את חדשה פה? לא ראיתי אותך אף פעם" שאלה סרינה "כן זה כזה שקוף, הגעתי מארץ אחרת" אמרתי בחיוך, סרינה הפסיקה להתעניין והחלה לדבר עם חברותיה. הוצאתי ספרים והכול היה מוכן, והפעמון צלצל והמורה נכנסה.
לצערי אני הייתי הבחורה היחידה שעמדה, המורה כעסה עלי כול כך, והיא צעקה, עלי.
הסתכלתי עליה ואמרתי בשקט אך בקול רם מספיק שהיא וכול הכיתה יוכלו לשמוע את דברי " המורה, בארץ שלי תלמידים נשארים לעמוד כדי לברך את המורים, והם עושים את זה כדי להראות להם כמה אנו מעריכים אותם!" המורה סימנה לי עם היד לחזור לשבת, בעודה רוטנת ומקטרת, היה ברור שהיא לא האמינה לי…
כל הילדים צחקו ואני התביישתי מאוד.
שני השעורים הראשונים עברו במהירות רבה ואז הגיעה ההפסקה,
יצאתי לחצר לבד אחרי הכול אני החדשה המוזרה אף אחד לא רצה להסתובב איתי וזה ממש לא היה הוגן! נאנחתי, אבל מה כבר יכולתי לעשות בנוגע לזה, החצר עצמה הייתה כמוני, ריקה. לא רציתי לעזוב את הבית אבל הכריחו אותי וזה היה כמו להשאיר חלק ממני מאחור.
הרגשתי קטנה לאומת החצר הענקית באמצע הרחבה היה שטול עץ ירוק עד ומסביבו דשא ירוק צהבהב, הוא התנופף ברוח שנשבה מעיפה גם את שערי אספתי אותו ולבשתי את הז'קט שלי, שכיסה לי את הראש, אמא אומרת לי שככה אני מאוד דומה לבן אבל האמת לי לא ממש אכפת מזה שיחשבו מה שיחשבו.
התיישבתי ליד העץ והעפתי מבט מעלה אל העננים האפורים, זה הזכיר לי את מה שההורים שלי ספרו מזמן לפני כל כך הרבה שנים, הם גרו ליד יער הם היו זוג טרי וכשהם העמיקו ליער בטעות
הם מצאו אותי מונחת על גזע עץ קרות, כשהשמש זורחת עלי בצורה נוחה ונעימה, הם לקחו אותי תחת חסותם, דמיינתי לעצמי איך המקום נראה והמקום הזה נראה בדיוק אותו דבר.
זה גרם לי לחלום בהקיץ ולדמיין כל מיני סוגים של דברים.
זה התחיל לזרום ועד לפני שהבנתי מה קורה, לא יכולתי לשלוט על זה יותר.
דמיינתי שעון ענק ובו היו שלושה מחוגים וכולם הסתובבו ממספר 12, אחד מהם עצר על 2 בפעם השנייה וכך גם השני, חשבתי לעצמי שאם כך גם השלישי יעצור בשתיים כמו הקודמים אבל להפתעתי הוא לא הוא המשיך להסתובב עד שעצר על מספר 6 .
צלצול, התעוררתי מחלומות בהקיץ ולקחתי את התיק ורצתי לכיוון הכיתה.
נכנסתי למבנה ובטעות בזמן ריצתי התנגשתי באחד התלמידים בגב, לא ביג דיל.
"אני.."לא הספקתי להתנצל כשהבחור נדחף מולי ואמר "לאן אתה חושב שאתה הולך?!" הוא לחש בארסיות, זה היה מצחיק, שהוא חשב שאני בן, למרות שאני בעצם בת.
החלטתי שלא לומר דבר, לא רציתי לבייש אותו, יותר מידי…
"לכיתה" עניתי בשעמום וחוסר עניין "יש לך מוסג בכלל במי העזת להתנגש?!" הוא כבר כמעט צעק אבל זה עדיין נחשב דיבור רגיל, לפי אמות המידה שלו.
"ליצן החצר? לא, לא נראה לי אולי אתה החנון שאנשים תמיד נטפלים אליו? אני צודקת?" שאלתי בתמימות.
הוא רתח "אני דיי.ג'יי! ראש נבחרת הפוטבול של קבוצת הנשרים הכתומים! הגענו לגמר אליפות העולם שנה שעברה!" הוא בטח חשב שהוא נשמע חשוב, או שאולי הוא חשב שהוא אפילו עושה עלי רושם.
"ואמור להיות לי אכפת כי?" אמרתי מתגרה בו, הוא תפס לי את החולצה והרים אותי כך שהרגלים שלי לא יגעו ברצפה.
"צריך להיות לך אכפת, כי אם לא, אולי אתה תהיה שחנון שנטפלים אליו !" הוא צעק כל הפנים שלו היו אדומות והבגדים שעליהם היה הסמל של בית הספר שלו ושל קבוצת הפוטבול בה הוא השתתף, לא ישבו עליו טוב.
"אם תתנגש בי עוד פעם אחת, פעם אחת! אני אהרוג אותך ואשתול אותך באדמה!ברור?!".
הוא עזב את החולצה שלי ואני נפלתי לרצפה לתרועות של כמה מחסידיו, קמתי במבוכה ורצתי לכיתה נזהרת שלא להתנגש באף אחד, התיישבתי בכיסא שלי ובודדתי את מוחי, בוחשת וחושבת על האירועים שקרו.
אם אשנה את מראי אף אחד לא ידע שזו אני או שזה מאוחר מידי וכולם כבר ראו ?
עצמתי עיניים ונכנסתי לטרנס, לא הקשבתי למורה, ממילא כבר למדתי את החומר בבית ספר הקודם שלי אך המורה לא שמה לב אלי, תודה לאל.
בדרך הביתה הלכתי דרך שביל מסוים שלא ממש הכרתי השביל התפצל לשתיים ואז שמעתי קול מאחורי.
"אני הייתי בוחרת בשמאלי" זו הייתה סרינה "למה?" שאלתי "אמנם שני השבילים מגיעים לאותו מקום אך השביל הימיני מקולל" היא אמרה, לא האמנתי בסיפורים כאלה "תודה אבל נראה לי שאבחר בימיני, נתראה מחר" אמרתי בחייוך ונופפתי לה לשלום.
מעניין למה אומרים שהשביל הזה הוא מקולל…
חוץ מערפל קל, שום דבר מוזר לא קורה כאן, אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי בכיכר כמו זו שרואים בתחילת רחוב, סביבה עצים שתולים באדמה בעיגול ומכוניות חונות סביב, אבל מלבדן לא היה ברחוב שום מכונית ושום איש בכלל, פתאום משום מקום, צצה מולי אישה זקנה
"בוו…"
היא הייתה חסרת פחד והפילה אותי אל הרצפה.
"ממך ציפיתי ליותר נסיכה" היא אמרה את זה באכזבה קלה וכאילו הייתי אדם חשוב או משהו למרות שאני ממש לא הייתי.
"אני שומעת את המחשבות שלך" אמרה לא האמנתי לה חוץ מזה מי האישה המוזה והזקנה הזו
"אני לא תמיד זקנה!" היא אמרה, היא באמת שומעת את המחשבות שלי!,
"מצאת לך מקום יפה ונחמד נסיכה" אף אחד לא קרא לי נסיכה חוץ מאבא שלי, לא ידעתי מי הייתה המטורפת הזאת אבל היא בטח הכירה את אבא שלי.
"מי את ואיך את מכירה את אבא שלי?!" היא נראתה נעלבת "את לא מזהה אותי ?" ואז חשבה "כמובן שלא! ניתנת כשהיית רק תינוקת!" היא אמרה לעצמה, איזו זקנה מוזרה…
"אני לא תמיד זקנה אמרתי!" זה הצחיק אותי טיפה אבל החלטתי לשאול אותה שוב "מי את?" למרות ששאלתי בחשש קל עכשיו, היא נאנחה והקישה באצבעותיה, פתאום שתינו היינו על הגג של איזשהו בניין שלא הכרתי.
היא התקרבה אלי ודחפה אותי מהגג לוחשת לאוזני "אני מצטערת נסיכה, זה לטובתך" .
נפלתי מהר, אך זה נראה כאילו לא נפלתי בכלל, השיער שלי התנופף כלפי מעלה אל השמים ההפך מכיוון נפילתי, נופפתי בידי וברגלי וחיפשתי משהו להיאחז בו, אך לא מצאתי דבר, בקרקע התקרבה יותר ויותר ופחדתי פרפרים פרפרו בבטני ולבסוף פגעתי ברצפה הקרה והקשה.
המקום התחיל לשנות צורה האבנים והרצפה שגופה התנגש בהם במהירות עצומה הפכו לדשה ירוק רטוב ורך, הבתים סביב הכיכר הפכו לעצים ושיחים המכוניות הפכו לחיות וחלק מהעננים הפכו לציפורים ולידי כאילו משום מקום צץ אגם מים לא עמוק במיוחד, בצבע השמיים.
מרי כבר לא הייתה בעיר או בכיכר אלא במקום אחר, מקום מאוד קסום ומיוחד….