Animal war- הסיפור של ג'סי

"תשמרי על עצמך!" אמרה לי אמא בזמן שירדתי במדרגות לעבר הכניסה. 'שוב היא אומרת את זה. זה ממש מוזר' הרהרתי. הבטתי בשעון, השעה הייתה עשרה לארבע. 'לעזעזל, אני מאחרת!' חשבתי והתחלתי לרוץ אל היער. לאחר כעשר דקות הגעתי ליציאה מהעיר, מתנשמת בכבדות מהריצה. "היי ג'ייק" אמרתי במהירות וחזרתי להתנשם. "היי ג'סי. וואו את ממש מזיעה, הייתי יכול לחכות לך" ענה ג'ייק וליטף את הרעמה הקטנה שלו שכיסתה מעט את אוזני האריה שלו. 'וואו! מתחילה לצמוח לו כבר רעמה' חשבתי בהתפעלות. "אז מה, אתה הולך ללמד אותי על הצמחים ביער?" שאלתי בסקרנות. כל דבר שעשיתי עם ג'ייק היה כיף, אפילו ללמוד. ג'ייק הנהן ושנינו נכנסנו ליער. זנב השועל שלי כבר החל לנוע מצד לצד, כמו כל פעם שהתרגשתי ממשהו חדש.
היינו רק בקצה היער כדי לא ללכת לאיבוד, אבל גם באיזור הזה היער היה מלא בצמחים. הסתובבנו בערך שעה בזמן שג'ייק הסביר לי על הצמחים. לפתע הגיחה מאחד השיחים שועלה קטנה הסתכלה עלי ונבחה. ג'ייק לא הבין מה היא אמרה אך אני כן. השועלה אמרה לי "לכי מהר הביתה, ההורים שלך מחכים לך". מיד אחר כך היא רצה בחזרה לכיוון העיר. "ג'ייק אני צריכה ללכת" אמרתי ורצתי הבייתה.
"ביי!" צעקתי ונופפתי לג'ייק לשלום. חזרתי הביתה מבולבלת, תוהה למה הייתי צריכה לחזור בכזאת דחיפות. "היי אמא! חזרתי" אמרתי תוך כדי שנכנסתי הביתה. "את חייבת לשמ…" אמרתי ועצרתי באמצע. מולי עמדו אמא ואבא, עם תרמילים מוכנים ועל פרצופם היה מבט עצוב. "ג'סיקה מותק, תכיני תיק ליציאה, אנחנו חייבים לעזוב את הבית עכשיו" אמרה אמא בשקט. עשיתי בדיוק כמו שאמא אמרה, אך עדיין הייתי מבולבלת לגמרי. "מה הולך כאן?" שאלתי את אמא בשקט, תוך כדי שאני מארגנת תרמיל קטן. לפתע אבא עצר אותי והביט לי עמוק בעיניים. "הסתרנו את זה ממך עד עכשיו, חשבנו שעדיף להרחיק את הילדה הקטנה שלנו מכל הבלאגן. אבל עכשיו את כבר לא קטנה, והחלטנו שאפשר לספר לך" אמר לי אבא. "בחוץ שוררת דיקטטורה של האריות, הם שולטים ביד רמה על כל האנשים פה בארליון. אנשים פה נהרגים על עבירות של חוקים זוטרים והחיים של הרבה אנשים נוראיים. אני ואמא הצטרפנו למחתרת ששמה לה למטרה להפיל את שלטון האריות. בזמן האחרון המשטרה עלתה על הפעילות שלנו ואנחנו רדופים. בגלל זה אנחנו חייבים לברוח מכאן, עכשיו." הסביר לי אבא. סיימתי לארגן את התרמיל במהירות והתכוננו לצאת. אבא פתח את הדלת, אך מולו עמדו שלושה שוטרי אריות עם אלות ממתכת. הראשון היה נראה לי מוכר, אך לא הבנתי מאיפה. אבא נתן לו אגרוף בבטן והוא התקפל, ואז נפל לי האסימון, זה היה אבא של ג'ייק. אבא הסתובב לרגע לראות מה שלומי, אך השני חבט בבטנו של אבא עם אלתו ואבא קרס. אמא מיהרה לגונן עלי וחיבקה אותי, אך השוטרים קרעו אותה ממני וזרקו אותה הצידה. השוטר הראשון קם לבסוף, הביט מסביב, ראה אותי והחל להתקדם לכיווני. אבא בשארית כוחותיו הפך לשועל ונשך את אבא של ג'ייק ברגל, אולם הוא פשוט תפס אותו והטיח אותו בעוצמה ברצפה. "אבא!" צרחתי בעודי רואה אותו חוזר לצורת אדם, כאשר כל גופו חבול. אבא של ג'ייק הוציא ספריי מוזר מכיסו והתיז מתוכו על פני. לפתע הרגשתי עייפות ועיניי החלו להיעצם. נאבקתי בעייפות, תוך כדי קריאות מהולות בבכי לאמא ואבא. הדבר האחרון שראיתי לפני שנרדמתי היה את אמא מנסה לברוח מהשוטרים שאחזו בה, ועיניה הירוקות היו טרופות מפחד.
התעוררתי מהרגשת ליקוק הפנים שלי. פקחתי את עיניי וראיתי את השועלה הקטנה מהיער. הבטתי סביבי, וקלטתי שנרדמתי בכניסה לבית. 'מה אני עושה פה?' שאלתי את עצמי. ואז קלטתי את השלט של דלת הכניסה שלנו, 'כאן גרים בכיף משפחת קייס', מונח על הרצפה, כאשר ציפוי הזכוכית שלו שבור. פתאום נזכרתי בכל מה שקרה אתמול. דמעות החלו להיקוות בעיני. הבכי פרץ שניות ספורות אחר כך. כעסתי על כולם; על אמא ואבא שלא סיפרו לי כלום, על ג'ייק שכנראה עזר לאביו, על האריות, ואפילו על עצמי כי לא עשיתי כלום. הבטתי בשועלה הקטנה שהביטה בי במבט עצוב. "הם לקחו אותם" אמרתי בשקט וליטפתי את ראשה הקטן. "אז למה את סתם יושבת כאן? את לא מתכוונת לחפש אותם?" היא שאלה אותי. "אבל איך?" שאלתי בתסכול, "אין לי שום קצה חוט!". "אני יעזור לך" הציעה השועלה, "אני אוכל לנסות לעקוב אחר הריח שלהם". הבטתי בה בעצב, 'אם היא מאמינה בי, למה שאני לא?' שאלתי את עצמי. "בסדר" עניתי וניגבתי את הדמעות מעיניי, "אבל קודם, את צריכה שם לא? מה דעתך על לוקה?" שאלתי אותו. "לוקה… לא נראה לי. מה עם פיקס?" היא ענתה וגירדה את אוזנה. "פיקס…" מלמלתי, "פיקס זה גם שם יפה". "אם את מתכוונת לצאת למסע, כדאי אולי שתיקחי כלי נשק" הציעה פיקס והביטה סביב. "למשל זה!" אמרה והצביעה עם כפתה על נדן שמתוכו בצבצה חרב ברזל. הרמתי את הנדן ושלפתי את החרב. על הלהב היה חרוט משהו. הבטתי יותר טוב וראיתי שחרוט שם 'אמיליה קייס', השם של אמא שלי. הדמעות שוב חזרו לעיניי, אך הפעם לא אפשרתי להם לרדת. החזרתי את החרב לנדן וקשרתי אותו לחצאית שלי. לקחתי את התרמיל שלי, שמתי אותו על גבי והחלטתי, 'אני הולכת למצוא את ההורים שלי'