495 שנים לבד במרתף – פרק 7
החדר המשיך להחשיך ולהאדים בעוד יון ישב בחוסר מעש. לראשונה בחייו בתור צייד אוצרות הוא נתקל במצב שהוא לא ידע בכלל מה לעשות בו. הוא הרגיש חסר אונים – הוא נלחם באישיות חזקה מספיק בכדי להעסיק עוזרת בית שיכולה לעצור את הזמן, ולא היה לו ספק שהערפל האדום גם קשור לכל הסיפור.
בלי ששם לב לכך, יון החל להרגיש אחריות כלפי העולם שבחוץ. דבר לא רגיל בהחלט, בהתחשב באופן שבו פעל עד היום, אך ערפל אדום שמכסה את השמיים זה קו הגבול שלו. הוא חייב למצוא את "האדונית" שסאקויה דיברה עליה ולהתעמת איתה.
יון קם על רגליו והחל ללכת בכיוון שבו הלכה סאקויה. היא הייתה קצה החוט היחיד שלו, והוא לא רצה לאבד אותה. הוא הגיע למסדרון ארוך, ללא דלתות לאורכו, והגביר את קצב ההליכה שלו.
עד שמולו נשמע רעש של צעדים מהירים.
"מי שם!" צעק יון ואימץ את עיניו בתאורה החלשה והאדומה במסדרון.
מולו נגלה שדון – יצור ירקרק וקטן כמו עציץ ממוצע, בעל מבנה גוף של בן אדם. הוא לבש נעלי עור וסרבל לבן, ושיערו השחור סמר כשראה את יון.
"היי!" צעק עליו יון בחכמה רבה.
"א-אה… מ-מה..?" גמגם השדון, ולפתע הבין מה הוא רואה. "א-אהה!!!" הוא צעק, והחל לרוץ בחזרה מהכיוון שממנו בא.
"היי, חכה רגע!" צעק יון והחל לרוץ אחריו. הרגל שלו החלה לכאוב מפציעת הסכין של סאקויה, אך הוא היה חייב לתפוס את השדון הזה. אם הוא בורח, הוא בטוח יודע משהו.
אחרי ריצה קצרה, יון מצא את השדון צווח בתסכול מול הדלת ומחזיק מפתחות בידו.
"נ-נו..! איזה מפתח זה עכשיו.. עכשיו אתה… ל-לא..!" אמר השדון לעצמו וניסה מספר מפתחות.
יון לקח צעד גדול ותפס את השדון בידיו.
"ע-עזוב אותי!" צעק השדון וניסה להשתחרר. להפתעתו של יון, הוא היה די חזק, אך לא חזק מספיק.
"אתה עומד לענות לי על כמה שאלות, שדון!" אמר יון.
"מ-מה אתה רוצה ממני?!"
"קודם כל, אתה עומד לספר לי מי האדונית של האחוזה הזו."
פניו של השדון החווירו למשמע השאלה, והוא ניסה להשתחרר בפראות.
"תענה לי!" האיץ בו יון.
"לא יודע! ל-לא יודע! אני רק עובד פה!" המשיך לגמגם השדון.
"עובד בשביל מי?!"
"בשביל האדונית ש-של.." התחיל לומר השדון, והשתתק באמצע המשפט.
"אני רואה שאתה מפחד ממנה…" אמר יון בקול הערמומי הרגיל שלו. "אז אני מוכן להציע לך עסקה."
"א-איזו עסקה?" שאל השדון בחשד.
"ובכן, היא פשוטה למדי. אתה תגיד לי מי האדונית שלך…" התחיל יון. "או שתספר לי על הכוח של סאקויה. בתמורה, כמובן, אני לא אהרוג אותך."
"ס-ס-סא.. סאקויה?" גמגם השדון בתמימות. "א-אני לא מ-מכיר כזו.. לא, לא…"
יון לא טרח לענות. השדון הזה התחיל לבזבז יותר מדי מהזמן שלו, ונעיצת מבט רצינית בעיניים שלו כנראה תעבוד יותר טוב מאיומים נוספים.
"ט-טוב! אני אספר לך!" אמר השדון. "על סאקויה.. כן.."
"אני מחכה." הפציר בו יון והקשיב.
"סאקויה משרתת את האחראית על ה-האחוזה. היא בת אדם, אבל איכשהו היא קיבלה כוחות מ-מיוחדים. בלי להרחיב, היא מסוגלת לשלוט בזמן ובמרחב. עם להרחיב, היא שומרת את רוב יושבי האחוזה האנושיים צעירים ל-לנצח. היא גם אחראית לכך שהאחוזה הרבה יותר גדולה מבפנים.. זה הקטע ש-שלה!" אמר השדון.
"מה עוד אתה יודע? מה עם הסכינים שלה?" שאל יון.
"ה-הסכינים? הם סתם סכינים! היא שומרת אותם בכיסים האלו.. כן.. אבל גם הכיסים ה-הרבה יותר גדולים ממה שהם נראים! יש שם הרבה הרבה סכינים!" המשיך השדון.
"מה עוד? מה עם השעון שלה?" אמר יון.
"עם השעון שלה היא עוצרת את הזמן, ככה. היא פשוט מתרכזת בו לכמה שניות, כנראה.."
"אוקיי. אני חושב שכיבדת את העסקה שלנו. אתה יכול ללכת." יון חייך ושחרר את השדון.
על פני היצור נראתה הקלה רצינית.
"אבל, לפני שאתה הולך.." אמר יון כבדרך אגב. "אתה פותח את הדלת הזו."
תגובות (0)