495 שנים לבד במרתף – פרק 4

יון קפץ ממקומו. הוא השלים עם העובדה שיום אחד יהיה שמו רשום על כריכה של ספר, שבו יכתבו סיפוריו המופלאים והכישרון המולד שלו במקצוע. אבל לא לזה הוא ציפה…
"בדיוק כפי שרשום בספר…" אמרה הנערה וצחקקה בקול חלש מאוד, כאילו שדיברה אל עצמה. לפתע יון הבחין בכך שהנערה מרחפת עם רגליה מעל הקרקע במקום לעמוד.
"אז את מכשפה?" הוא שאל, אך לא ציפה לתשובה.
פניה החיוורות בחנו אותו, כפי שהוא עשה לה רגעים ספורים קודם לכן, ואחרי מספר שניות של החלפת מבטים, יון החליט לדבר.
"אז… שלום לך –" אמר ונקטע מיד על ידה.
"אל תטרח" היא אמרה בהינף יד. "אני יודעת מה אתה עומד להגיד."
יון הרפה את עמידתו ושתק. הוא השתדל לשדר קור רוח במבטו. הוא לא התכוון להיכנע לביטחון של הנערה המסתורית.
"אם כן…" היא אמרה והרימה את אחת מזרועותיה לאוויר בשלווה ובאטיות. יחד עם תנועת ידה הממושכת – הופיע קיר שקוף, יציב ועבה שהתפרס בגובהו עד לתקרה שנמצאה אי שם למעלה. הקיר חסם את דרכו של יון חזרה לכיוון הכניסה של הספרייה.
הוא שלף בזריזות את אחד מסכיני ההטלה המורעלים שלו. ממש לפני כמה דקות הוא נלחם בנערה אחרת, ואת כוחה הוא לא העריך מספיק. הוא התכוון ללמוד מהטעות הזו.
לעומתו הנערה נותרה אדישה בעודה מרחפת מעל הרצפה. גם במצב זה – היא הייתה נמוכה מיון.
לפתע היא החלה לעלות, עיניה עדיין לא פקוחות לחלוטין. נראה היה שהיא משועממת. יון לא יכל לסבול את הדממה הזו עוד – לפני רגע הלך במסדרון הספרייה בשקט מוחלט שליווה אותו מאז שנכנס לאחוזה.
"אני אעדיף להימנע מקרב" הוא אמר לה. "בלי להעליב – ספרים זה לא ממש הקטע שלי. אין שום סיבה לעימות הזה."
כתגובה לאמירתו – הנערה לא שינתה שום דבר בהתנהגותה, אבל נראה היה שקרב המבטים כבר נמאס עליה, והיא המשיכה לקרוא בספר שהחזיקה בזמן שידה האחת מתוחה כלפי מעלה.
"בן אנוש.." היא אמרה ביהירות, לא טורחת אפילו לנתק את מבטה מן הספר. "אתה פולש לאחוזה הזו ולספרייה שלי. אתה לא אמור להיות כאן."
"אז ככה זה עומד להיות, אה?" הוא השיב לה ונאנח. "אם כך – תני לי קודם להציג את עצמי. שמי הוא -" אמר ושוב נקטע על ידה.
"אני יודעת," היא אמרה, ומעל ידה המתוחה החל להיווצר כדור אש. "אני יודעת הכל."
"לפחות תציגי את עצמך?" שאל יון, שהמראה לא הפתיע אותו במיוחד.
"אני פאצ'ולי, הספרנית באחוזה. כבר למעלה ממאה שנים אני מבלה כל רגע מזמני פה. במהלך תוחלת החיים הארוכה שלי אני מסוגלת להפנים את כל הידע שיש ליקום להציע. ולא, אני לא לומדת אותו דרך הספרים כאן." היא אמרה כשראתה שיון מתכוון לשאול שאלה. "אני לא קוראת בספרייה. אני הספרייה. הספרים האלו, כל מה שאתה רואה כאן.. זה הידע שלי. כל רגע שבו אתה חי הוא רגע שבו אתה לומד משהו, יון דון…" היא נאמה, ולפתע שיגרה את כדור האש באטיות לעברו. הכדור החל להאיץ בעודו מתקרב אל יון.
"הגעת לנקודה הכי רחוקה שאי פעם תגיע אליה." היא המשיכה. "אתה לא חכם, העובדה שאתה כאן מעידה על כך. זהו יומך האחרון."

כעת היא עזבה את הספר ומתחה את שתי ידיה. כדור האש שפאצ'ולי יצרה איים לפגוע ביון בכל רגע. בתגובה, יון החזיר את הסכין למקומו והתכוון לשלוף את רובה הקשת שלו. הגיע תורו להשיב מלחמה אחרי הדברים שנאמרו עליו.
"אבל בעצם – לירות בכדור אש לא יעזור למצב…" חשב יון לעצמו, אבל אז חשב על מהלך מאוד לא שגרתי שיכול להציל את חייו.
הוא לקח צעד גדול לעבר מדף הספרים לימינו ומוטט ספרים בדרכו של כדור האש.
"ידעתי שתעשה את זה." אמרה פאצ'ולי ולא נראה שהיא מתרגשת. היא ידעה בדיוק כמוהו שהספרים לא יידלקו אלא יעצרו את האש. "אתה יכול להפסיק. זה לא כיף לסדר את כולם אחר כך."
"תיארתי לעצמי." אמר יון, כשלפתע פאצ'ולי כיוונה את ידה כלפי מעלה והסיטה את כדור האש מהספרים לעבר התקרה.
"אם את יודעת הכל, למה עשית את זה? הגאוותנות שלך מעוורת אותך?" אמר יון בלעג.
פאצ'ולי התבוננה בו, ונראה שהיא כלל לא מתרגשת.
"מה, נגמרו הרעיונות? אין לך עוד איזה – " התחיל יון, ונקטע שוב.
"שקט. אני לא רוצה לפספס את זה." היא אמרה ונראתה מעט יותר משועשעת.
יון הרגיש שהוא מפספס משהו, אבל מה כבר יכול לקרות? עד עכשיו היא רק ניסתה לפגוע בו, נכשלה והעיפה את כדור האש שלה לתקרה.
"אוי." אמר יון בקצרה ודילג במהרה מעל לערימת הספרים שיצר.
ברגע שעשה זאת, נברשת גדולה מנחושת נפלה בדיוק במקום בו עמד קודם לכן. ספרים מתוך הערימה של יון עפו לכל עבר, והוא אף נפגע בגבו מכמה ואיבד את שיווי המשקל.
"גדול…! פשוט גדול!!" צחקה פאצ'ולי. "ידעתי שזה יקרה – וזה בכל זאת אדיר. כזה בידור לא קיבלתי כבר הרבה מאוד זמן!"
"איך אני אמור להביס מישהו שיודע מה אני עומד לעשות לפני שאני יודע את זה…" חשב יון לעצמו בזמן שקם. "אני צריך להיות לא צפוי…"
"חכה רגע אחד." אמרה פאצ'ולי לפתע ושלפה ספר מהמדף. היא החלה לעבור בין העמודים שלו, עד שהגיעה לעמוד האחרון והכריזה: "פה הסיפור שלך נגמר, יון דון. היה שלום."

"לא נראה לי." אמר יון והשליך פצצת הלם לכיוונה של פאצ'ולי. הפצצה נפלה מתחתיה, נשמע קול פיצוץ ואור חזק הופץ בחדר. הוא שמע אותה מפילה את הספר שלה.
"עכשיו," חשב לעצמו יון. "שנינו לא יכולים לראות כלום."
הוא החל לנסות למצוא את דרכו אל פאצ'ולי, ושלף שוב את הסכין המורעל שלו. יש לו הזדמנות אחת לנסות להפתיע אותה, אם רק יצליח למצוא אותה.
ואז רגלו נתקלה במכשול עבה ודומה בצורה לא נעימה לספר.
"שלום." הוא פלט והטיל את הסכין שלו בתנועה חדה.
"אה..!" הוא שמע את פאצ'ולי צועקת, ואחרי כן הדממה חזרה.
כעבור מספר שניות, יון יכל לראות שוב. הוא ראה את פאצ'ולי עומדת מולו, סכין נעוץ בכתפה ודם נוטף על השמלה שלה.
"אתה טיפש." היא אמרה, ולרגע הקול שלה נשמע מעוות מזעם. "אתה תמות. גם אם אני לא זו שתהרוג אותך, אתה תמות! אתה צריך להשלים עם זה עכשיו – איתי זה לא יהיה כל כך כואב!"
"וואו, תרגעי…" יון החזיר. נראה שהיא מתחילה לצאת משליטה. "אני אהיה בסדר גמור. את לא יודעת מה אני עברתי בחיים שלי."
"אני יודעת… טוב.. מאוד!!!" היא צעקה, ועיניה ירו ברקים. באופן מילולי – חשמל צץ בעיניה וטס לעבר יון.
"לכל השדים..!" הוא הספיק לומר לפני שהברקים פגעו בגרונו.
"אתה צריך להפסיק להילחם, יון דון!" אמרה פאצ'ולי. "תפסיק להילחם, לפני שהזוועות האמתיות באחוזה הזו יפגשו אותך!"
יון החל להשתעל – הוא הרגיש כאילו אלפי נמלים מטפסות במעלה גרונו.
"את לא מכירה אותי.." לחש יון בשיא הרצינות. "אני יון דון. עברתי יותר ממה שתוכלי לכתוב בספרים האלו שלך. ואני חושב שכעת אנחנו נפרדים."
"על מה אתה..?" התחילה פאצ'ולי לשאול, ואז רעל הנחש החל להשפיע עליה והיא איבדה את שיווי המשקל שלה.
"זה בסדר, אני בטוח שאת תוכלי לחיות עם כל הקסמים והשטויות שאת יודעת לבצע." אמר יון והרגיש שקולו חוזר אליו. "אני גם בטוח שניפגש שוב בקרוב. אבל לפני שהביטחון העצמי המופרז חוזר, תוכלי לכוון אותי אל היציאה?"

יון עזב את פאצ'ולי בספרייה אחרי שהיא סיפרה לו לאיזה כיוון הוא אמור ללכת. אחרי מספר דקות של טיול בספרייה, הוא אפילו מצא את הדלת החוצה.
"סוף סוף… אני אפילו לא קורא כל כך הרבה…" הוא אמר לעצמו מתוך הקלה.
הוא הגיע לדלת ופתח אותה. מסדרון ארוך התגלה לפניו, והוא התכוון למצוא את מה שמונח בצידו השני.