495 שנים לבד במרתף – פרק 3

יון הסתכל לאחור ובדק מה מיילינג עושה, אך ברגע בו הסתובב – היא בדיוק סגרה בחזרה את השער. נשמע קול טריקה חזק ומחריש אוזניים, עד כדי כך שיון עצם את עיניו וחרק את שיניו. ברגע בו הרעש הסתיים – היה חושך. יון לא ראה מה עומד סנטימטר מלפניו, אך הוא שם לב שאור חזק נראה בהמשך המסדרון. הוא המשיך לצעוד קדימה בזהירות, עד שהגיע לאולם האחוזה, שם הצליח לראות משהו לשם שינוי, והדברים הראשונים שראה בתוך האחוזה לא גרמו לו להרגיש בטוח יותר.

האולם הגדול אליו הגיע קושט במספר נברשות זהובות שהפיצו אור נרות חלש ומרוכז בחדר, ושטיח צר כיסה פס ארוך במרכזה של רצפת השיש הלבנה, עד לגרם מדרגות גדול. הקירות השחורים היו עמוסים בתמונות מכל מיני סוגים ובכל הגדלים, וכורסאות עור סימנו פינת אירוח בקצה החדר. דלתות לחדרים נוספים התגלו בסוף כל קיר, ומעליו יכל יון לראות קומות על גבי קומות של האחוזה.
ופה החל החלק המוזר – מבחוץ האחוזה אמנם נראתה ענקית, אך מבפנים נראה היה שהיא גדולה לפחות פי שלוש. בנוסף לכך, האחוזה הייתה שקטה יותר משדון ישן בתוך כד, האוויר עמד ולא נראה אף לא רמז אחד ליצור חי בפנים… מלבד דבר אחד.
"הרצפה נקייה.." אמר יון והתכופף בכדי לראות טוב יותר. וכפי שנראה במבט ראשון – לא היה גרגיר אבק אחד על הרצפה, או על השטיח. מישהו ניקה הכל בזה הרגע, אין ספק. יש מישהו בפנים. וכפי שכל צייד אוצרות יודע – כשיש מישהו בבית, עדיף לא להישאר במקום אחד הרבה זמן.
ולכן, עם האזהרה של מיילינג והידיעה שמישהו בבית, יון בחר את הדלת בקצה הקיר לימינו ובדק אם היא נעולה בדרך הישנה והטובה – הוא ניסה לפתוח אותה. כאשר היא נכנעה ללחץ שהפעיל ונפתחה לרווחה בחריקה, הוא נכנס פנימה בזריזות.

"וואו." פלט יון כשנכנס פנימה. קולו התגלגל בחולשה למשך מספר שניות, ומסיבה מוצדקת – החדר התגלה כספרייה הגדולה ביותר שאי פעם נגלתה לעיניו. למיטב ידיעתו – זו הספרייה הגדולה ביותר שאי פעם נגלתה לעיני אדם, עם מדפי ספרים עמוסים המגיעים כמעט עד התקרה שבקושי נראתה מלמעלה. המקום היה עצום ומרווח, גבוה ורחב, ובגודל של כמה רחובות לפחות.
"אם רק הייתי יכול להכניס את כל זה לתיק שלי ולמכור את זה…" חשב יון לעצמו. "הייתי האיש העשיר ביותר עלי אדמות…"
האטרקציה המרכזית בחדר, מלבד השקט הדומם שאירע בו, ללא ספק הייתה הספרים. אבל יון העקשן חקר מעבר לכך והמשיך לסקור את החדר. החדר הואר בשורות לפידים על הקירות, ולא עוצב או קושט בשום אופן. נראה שהוא נבנה כך שיוכל להכיל כמה שיותר ספרים, ובלי בזבוז זמן.
"זה לא ייתכן.." חשב יון לעצמו. "לפידים בספרייה הם שדה מוקשים בוער.. איך המקום הזה נשמר בצורה כה קפדנית? גמד קטן אחד יכול לגרום פה לאסון."
מתוך סקרנות, שלף יון ספר מאחד המדפים וקירב אותו לאש. הלהבות ליטפו את הספר כאילו שהיה גוש בטון, וזה נשאר שלם לחלוטין.
"אז זה קסם." הסיק יון באופן מתבקש ביותר. "ככה שומרים על כל המקום הזה…"
יון החל לעבור בין המדפים ובחן את הספרים, אך במהרה הבין שאין בכך טעם – הספרים הגיעו מנושאים רגילים כמו פיזיקה ואבולוציה לנושאים הזויים כמו "איך לעצבן פיה בשלושה שלבים בלבד!", או "מה לעשות כשנתקלים בבריון ביום שלישי בערב ואיבדתם את הראייה בעין ימין".
הוא וויתר על הספרים והשאיר את החדר במצב בו מצא אותו. לא נראה שהיה בחדר עוד משהו לחפש, ולכן יון החליט שכדאי לו לחזור לאולם באחוזה. אבל העקשנות החוקרת של יון הביאה אותו להמשיך הלאה אל לב החדר. ככל שהתקדם – יון הרגיש יותר ויותר מאוים. החדר מתאים יותר בגודלו להכיל אלפי פילים רועשים וגם כמה לווייתנים, אך במקום כל אלו החדר הכיל רק ספרים ושקט מוחלט. המדפים והספרים היו נקיים ומצוחצחים – יון לא הצליח בעיניו החדות לאתר אפילו פיסת אבק אחת.
"למה שמישהו בכלל יבלה את הזמן שלו במקום שכזה…" חשב לעצמו יון. "אני הייתי מתפטר ביום הראשון לו הייתי צריך לנקות כאן".

כעבור זמן מה בספרייה, יון החל להרגיש ריקנות.
"למה. אין. פה. אף. אחד." אמר יון לעצמו בקול רם. לא איימו עליו, לא הפריעו לו, לא ניסו לעצור אותו – ממש משעמם!
והכי גרוע, ליון לא היה מושג לאן הוא הולך. מלבד כריכות הספרים המשנות את צבעיהן ואת הכתוב עליהן, דבר לא הסגיר את העובדה שיון באמת משנה את המיקום שלו. הרקע לא השתנה – הוא תמיד ראה רק עוד ועוד שורות של ספרים.
"אני לא מוותר לספרייה עצומה." הוא אמר לעצמו. "חייבת להיות יציאה נוספת, משהו. משהו חייב להיות כאן."
עד שלפתע הוא ראה משהו באופק.

זו הייתה דמות, והיא הדבר החי הראשון שיון ראה בספרייה הזו. לרגע הוא חש הקלה גדולה על כך שמצא מישהו, אך מיד הוא התעשת והחל לנוע יותר בשקט. הוא התקרב אליה ובדק מה היא עושה.
הדמות הייתה למעשה נערה נוספת, בעלת שיער סגול ארוך וחלק. עורה היה חיוור יותר משל ערפד, כאילו היא מעולם לא נחשפה לאור השמש. היא הייתה לבושה בשמלה סגלגלה, דקה וארוכה, וגם בלוייה במיוחד. בנוסף לכך, הנערה חבשה מעין כובע מצנפת, וסיכה בצורת ירח-בננה חוברה אליו בעדינות.
יון התגנב בשקט ככל האפשר לדמות המוזרה, ולפתע היא עצרה במקומה. יון קפא גם הוא, וקיווה שהיא לא שמה לב אליו – אך לא, היא בסך הכל החליפה את הספר שהחזיקה בספר אחר מהמדף. הוא המשיך להתקרב בשקט ככל שיכל, ומעבר לכתפה הוא יכל לראות כעת את הספר שהיא קראה, שאת המילים על כריכתו הוא הצליח לקרוא רק בקושי:
"עצות יעילות ומהלכים נבונים לכל מצב. ספח: יון דון מתגנב אליך".

לפתע היא הסתובבה אליו.