495 שנים לבד במרתף – פרק 2

יון דון כבר נתקל במצבים יותר מסובכים. נערה בת עשרים לא תעצור אותו ולא את רובה הקשת שלו – אך כאשר יון שלף את הנשק שלו, הוא הופתע לגלות שהנערה לא זזה כלל, אלא המשיכה לנעוץ בו מבט.
"אה.. את מוכנה, מיילינג?" שאל יון באי נוחות.
"כמובן שאני מוכנה, זר." היא החזירה. "בדיוק למצבים כאלו אני מאומנת."
"כן, ברור, פשוט שמתי לב שאת לא זזה…" המשיך יון בבלבול.
"מהמקום בו אני מגיעה נהוג לתת ליריב לתקוף קודם במידה והוא נחות ממך. בנוסף, אני לא אהרוג מישהו שאני לא יודעת את שמו בפחות משלוש דקות." אמרה מיילינג.
"אה, כמובן – שכחתי להציג את עצמי!" אמר יון. "שמי יון דון, והגעתי הנה ממניעים תמימים לחלוטין. בסך הכל איבדתי את דרכי הביתה, ומצאתי את עצמי כאן."
"והעובדה שאתה מחזיק רובה קשת ביד תומכת בכך, אדון יון?"
"בדיוק הרגתי דרקון."
"כמובן…" אמרה מיילינג בהתפלאות. "אם כך, אני מאתגרת אותך לדו קרב הוגן. אם תחפוץ בכך, אני מוכנה לא להשתמש בקסם ולהילחם בך פנים אל פנים. אתה תכבד את חוקי הכבוד שלי ותזרוק את כל הנשק שלך."
"את כל הנשק שלי?" שאל יון את עצמו ושקל את האופציה. לזרוק את כל הנשק משמעו לוותר על סט סכינים מורעלים בארס נחש, פצצות הלם משלושה סוגים, פגיון חבוי בגרב, כנפיים שבהחלט יכולות לחתוך דברים כשיש בכך צורך, ועל רובה הקשת המכושף שלו, שטוען את עצמו בחיצים כסופים במיוחד נגד אנשי זאב וערפדים מכל הסוגים. לא, הוא לא יכול לקבל את העסקה של מיילינג – לזרוק את כל הדברים האלו ייקח נצח, והוא חייב לשירותים.
"אני באמת מכבד את ההצעה שלך, אבל אני חושב שעליי לסרב." אמר יון.
"כרצונך." השיבה מיילינג בקול רגוע בעודה מתכופפת לקידה ומשלבת את ידיה. "נראה ששלוש הדקות שלך תמו."
באותו רגע ובדממה מוחלטת – היא נעלמה.

"זה הטריק הישן ביותר בספר." חשב יון לעצמו ומיד הסתובב אחורה בעודו שולף בזריזות את הפגיון מהגרב שלו, אך להפתעתו – מאחוריו לא היה דבר מלבד שטח פתוח. יון נותר מבולבל, והחזיר את הפגיון לגרב. הוא ניסה להישאר מרוכז. היכן היא יכולה להיות?
ולפתע נשמע רעש אדיר מעליו. מתוך אינסטינקט מיהר יון להתגלגל, שכן הוא מספיק מיומן בשביל לדעת שרעש חזק ולא מובן זה דבר רע כשמנסים לחסל אותך.
טרם חלפה שנייה מאז שהתגלגל ונשמעה מאחוריו התרסקות של שלושה קריסטלים ענקיים מזכוכית בכל מני צבעים, אחד אחרי השני.
"מאיפה…" החל יון לשאול בעודו מסתכל כלפי מעלה בכדי לענות לעצמו על השאלה.
למעלה באוויר מעליו, בגובה של שמונה קומות לפחות, מיילינג עופפה והסתובבה במקום. היא הסתובבה במהירות כה מסחררת כך שגופה החל לשבור את האוויר, וסביבה הופיעו קריסטלים שקופים ומשוננים בכל צבעי הקשת. מופע מרהיב כשהוא לא במטרה להרוג אותך.
"מה זה…" חשב יון לעצמו, אך ידע שלא להעסיק את עצמו בשאלה הזו בזמן שחמק מהקריסטלים הענקיים שנפלו עליו כמו ברד. הוא כיוון את רובה הקשת שלו כלפי מעלה והחל לירות. "נראה שהיא לא משאירה לי שום ברירה…"
הדקות הבאות היו מלאות כאוס – יון נאלץ להתחמק ממאות קריסטלים בעודו מנסה לכוון למיילינג. בנוסף לכך, החצים שלו לא הצליחו לעבור את הקריסטלים במידה ופגעו בהם, ומיילינג כוסתה בהם בעודה מסתובבת אפילו יותר מהר וכמות הקריסטלים שהופיעו סביבה החלה לתפוס תאוצה. כך ששימשו עבורה שריון בלתי חדיר להתקפות רובה הקשת של יון.
"לעזא..זל…" התנשף יון בעודו לוקח צעדים מהירים לכל נקודה פנויה שמצא. האדמה התמלאה במכשולים משוננים שיון לא רצה להסתכן ולצעוד עליהם, והרעש החד של כמויות מסחריות של זכוכית שמתנגשות ברצפה לא עזר לו לחשוב על תכנית פעולה. זמנו הלך ואזל, ובקצב הזה הוא ידע שהוא לא יוכל לנצח.
ואז הכה בו רעיון, שבדיעבד הוא הבין שהיה המתבקש ביותר בהתאם לסיטואציה.
הוא הפעיל את הכנפיים שלו ועף.

בזמן שעף, יון שמע את הכנפיים שלו נפגעות מהקריסטלים, אך הוא ידע שייקח זמן רב עד שהן יישברו והמשיך לעוף מעלה, שכן פעם הן נפגעו מקרן של ממוטה והיא לא השאירה עליהן סימן. האחוזה שוב נעלמה כלא הייתה, ומלמעלה האדמה נראתה כמו אסון בגן עדן, אך כל זה התחלף בתחושת ניצחון כשהוא ראה את מיילינג.
הלחיים שלה האדימו ממאמץ ועיניה עצומות בעודה מתרכזת וממשיכה בתנועתה הסיבובית במהירות גוברת. כעת היא לא יכולה לראות אותו, ואלמנט ההפתעה בידיו.
בתנועה חדה כלפי מטה, יון התקרב אל מיילינג ובעט בבטנה. לרגע אחד נפתחו עיניה הכחולות, התפשטה על פניה הבעת הפתעה, והיא נפלה.

"למה אני כזה בחור נחמד בכלל…" מלמל יון לעצמו בעודו רודף אחרי מיילינג שנופלת במהירות לאדמה שטרחה בעצמה למלא בקריסטלים המשוננים שעלולים להרוג אותה – אך הכנפיים של יון הצליחו להשיג אותה שבריר שנייה לפני שהיה מאוחר מדי, והם ירדו בבטחה למול השער הגדול של האחוזה.
"את בסדר…?" שאל יון.
"יותר… משישים… שנים…" השיבה מיילינג בהתנשפויות כבדות. היא החלה במאמצים כבירים לגרור את עצמה אל הרצפה, ולהתגלגל מידיו של יון שאחז אותה בגבה.
"יותר משישים שנים.. מה?" הוא שאל, מרפה מאחיזתו.
מיילינג נפלה ארצה ונאנחה, "לא.. הובסתי.." היא אמרה בקול חלש.
"רגע אחד, בת כמה את בכלל?!" המשיך יון. שום דבר בגופה של מיילינג לא צידד בעובדה שהיא יותר מבת שלושים.
"עשרים.. ושש…" אמרה מיילינג ונראתה על סף התעלפות.
"מה…? אז למה את מתכוונת בשישים שנים?" שאל יון המבולבל עוד יותר.
"סאקויה…" אמרה מיילינג במאמץ האחרון ואבדה את הכרתה.

יון בחן את גופה המשותק. כן, היא בטוח מדברת שטויות. היא סותרת את עצמה כאשר היא טוענת שחיה יותר משישים שנה, ובכל זאת היא בת עשרים ושש – דבר חסר כל הגיון. הוא לקח צעד קטן אחורה והסתובב. הוא הסתכל על הזכוכיות הדקות ובחן אחת בזהירות. זו הייתה זכוכית, יון ידע זאת. עם ניסיון כמו שלו – הוא יתקן אפילו פסיקה של בעל מקצוע.
"איזו שטות." פיהק יון, שהבין עד כמה מסוכן יער הזכוכיות שנפל ארצה. הוא חזר אל כיוון האחוזה.
מיילינג רדומה, שיערה האדום והארוך מכסה את הרצפה בקרחת שנוצרה על השביל המלא בזכוכיות. מבנה גופה הדק וגילה רק העידו על כך ששוערת אחוזה הוא תפקיד גדול מדי בשבילה, אבל לעומת התובנה הזו עמדה העובדה שהנערה גרמה לאסון נורא בזמן כה קצר. לולא הכנפיים שלו – יון היה מסתבך בצרות צרורות.
יון נעמד במקום כשסיים לבחון את מיילינג. שום דבר כבר לא נראה לו הגיוני, אבל דבר אחד הוא ידע: אין לו ממש דרך לחזור אחורה יותר. פשוטו כמשמעו, הדרך כולה התמלאה בקריסטלים שלא היה ליון מושג מה יקרה במידה ויגע בהם, וסביר להניח שקסם המרחב כבר הושלם עד עכשיו והוא לא יוכל לצאת מהאוויר שוב גם אם יעוף. נשארה רק דרך אחת, והיא פנימה אל תוך האחוזה.
"טוב, עכשיו ששומרת השער הובסה…" תהה יון לעצמו. "איך אני נכנס בכלל?"
כפי שכל צייד אוצרות טוב עושה, ראשית הוא בדק את כיסיה של מיילינג – דבר שגרם לו להרגיש לא בנוח משום שהיא לא יכלה להתנגד יותר. דרקונים ונינג'ות הם יעד כיוס קבוע עבורו, אבל לא בכל יום הוא מחטט בכיסיה של עלמה צעירה. בכיסיה של מיילינג הוא מצא מפתח גדול וספרון.
"אולי כתוב בספרון הזה איך פותחים את השער!" ניחם את עצמו יון ופתח את הספרון. בפנים הוא מצא דבר שמעולם לא ציפה לו.
זה היה ספר קומיקס, ומהסוג הפחות טוב. שלל מאכזב במיוחד.
"לעזאזל! אני שונא את הסדרה הזו!" קילל יון והחזיר את הספרון למקום בו מצא אותו. "אם כך, המפתח בטח פותח את השער!"
בזריזות, יון ניגש לשער ובן רגע מצא את חור המנעול. בעודו אפוף בהרגשת ההישג האדיר, הוא הכניס את המפתח פנימה וסובב. המנעול השמיע "קליק" מבטיח, והשער לא היה נעול יותר. ואז, נותרה רק בעיה אחת.
השער היה כבד יותר משלושה דרקונים גדולים בערימה.
"נו, באמת!" צעק יון על השער ובעט בו. זה לא עזר.
ואז, בדיוק כשהוא החל להתייאש…
"זוז. אני חייבת לך." זו הייתה מיילינג. היא טפחה על החליפה המאובקת שלה ואספה את שיערה – נראה היה שהיא סחוטה מעייפות, ובכל זאת חדורת מוטיבציה.
"את.. יכולה לפתוח את זה?" שאל יון בהתעניינות.
"בהחלט.." היא השיבה, ולחייה האדימו שוב. "אבל אני חייבת להזהיר אותך – אם אתה נכנס, הסיכויים שלך לצאת מאוד נמוכים. אני יכולה לפתוח את השער בכוחותיי האחרונים כהחזרת טובה, אבל הטובה הגדולה ביותר שאני יכולה לעשות עבורך היא לעצור אותך מלהיכנס. תחפוץ בכך?"
"אהה… לא." יון אמר והחליט לא להזכיר את העובדה שהוא פשוט לא מסוגל לחזור.
"אם כך, אני אפתח את השער." היא אמרה והחלה לדחוף אותו.
"תגידי, מה ניסית להגיד קודם?" יון המשיך ושאל, אך מיילינג לא ענתה.
לבסוף, השער נפתח, ומיילינג הסתובבה ליון.
"אמרתי… סאקויה…" ולפתע היא התיישבה והתבוננה באדמה.
"זה יעיל בערך כמו שזה היה בפעם הראשונה.." אמר יון, ונכנס אל תוך האחוזה.