18 שנים, הם עדיין לא שמו לב שאני עץ- 3

אבא של דפנה לקח אותה לקרחת היער ליד ביתם. הוא נראה מעוד עצוב, ולרוב הוא לא מראה שום רגש.
הוא הושיב אותה על גזע עץ שהיה בקרבת מקום והיה על סף בכי. דפנה לעולם לא ראתה את אביה ככה, הוא נראה שבור, מובס, כמעט כאילו נרמס על ידי עדר פילים.
"אבא מה קרה?" שאלה מודאגת.
"דפנה….דפנה…..דוד זיגי מת" אמר בקול רועד. הדוד זיגי היה דודה האהוב של דפנה, הוא היה נחמד, נאמן וחברותי. כל ילדותה דודה היה מביא לה כל מיני מתנות ממקומות שונים בעולם בהם ביקר. הוא היה האדם הכי קרוב אליה בעולם כולו. היא לא יכלה לסבול את זה, היא פרצה בבכי ואביה חיבק אותה. היא שמעה את צלצול בית הספר ואיתו צעדים. ליטה הופיע לידם ואיתה אלונה. הן רעדו למראה של דפנה, הנערה שלעולם לא בכתה, בוכה.
"דף מה קרה?" שאלה ליטה בקול רועד. אבל דפנה לא יכלה לדבר. היא לקחה את תיקה הקטן ורצה לביתה. היא נכנסה לחדרה, והתיישבה על השטיח מפני שלא הייתה שם מיטה. היא הסתכלה סביבה והחלה לנסות להירגע ואז היא ראתה אותו, היא ידעה שזה רק חיזיון תעתועים לנוצר כדי להקל על כאבה. היא לא ידעה איך להתמודד עם מוות של אדם אהוב כל כך. היא לא רוצה להיות בחדר הזה, כי בכל מקום יש דברים שמזכירים לה אותו. ואז היא התחילה לשמוע קולות מהחלון ליד חדרה. היא הסתכלה מחלונה וראתה את הסגן של אביה ועוד איש עלים שלא זיהתה מדברים.
"נו….אז הם לא יודעים שום דבר נכון?" אמר הסגן ואביה של אלונה.
"לא, לא והתכנית כבר כמעט מוכנה לצאת לפעולה" אמר האיש השני.
"נהדר עכשיו רק צריך להיפטר ממנו ואני כלומר אנחנו נשלוט בכל!!" אמר אביה של אלונה ומחק צחוק מרושע. לא, לא יכול להיות, חשבה לעצמה דפנה. היא תמיד חשבה על הסגן כעל אדם נאמן, אדם של כבוד ועכשיו היא גילתה שהוא נוכל שרוצה להיפטר מאביה! היא לא ידעה מה לעשות עם מידע זה ולכן הלכה לספרו לאדם שהיא סומכת עליו למרות מגרעותיו הרבים. היא הלכה לספר הכל לארז.

ארז היה בבית הספר עדיין כשכמה בנות, טיפשות, ניסו להתחיל איתו כמו תמיד. הוא כמו תמיד ניסה לגרום להן להיעלם, הוא לא היה ממש טיפוס של "בנות אני אוהב את כולכן אבל אני לא יכול מצטער",הוא היה יותר:"אני שונא אתכן תעזבו אותי" אבל הן לא וויתרו. ואז הוא ראה את דפנה הנסערת. הוא העיף את הבנות האלה בכעסו עליו כי עשה את זה. ושכחתי לומר שרובן היו בעלות שיער ירוק כי חשבו שככה הוא יאהב אותן יותר.
"דפנה מה קרה?" שאל.
"זוממים להרוס את אבי" אמרה בטון הרציני והרגיל שלה.