זאבים – 17-20

לא העלתי אתמול -שכחתי. אז הכפלתי את הפרקים.
אגב, עוד פרקים אחדים נסיים עונה 1
אבל עונה שתיים תסיים את הסיפור של עונה 1 ותתחיל אחת חדשה. (ותהיה הרשמה.)
—
קפאתי.
׳אנחנו צריכים לדבר.׳ פסקתי. השתנתי לדמותי האנושית וכך גם ליאון. הנער מטולטל והקצת נמוך ממני הביט בי בשעשוע עצוב כזה.
״איך אתה יודע את שמי?״
הוא עצר בעצמו מלהגיד משהוא.
״כי אנחנו מכירים,״ הוא אמר בבטחון.
״אני לא מכירה אותך. לפחות לא אישית ולעומק.״ אמרתי בבלבול.
״את לא… זוכרת?״ הוא אמר זאת בהיסוס, עם נימת פחד.
״תקשיב ליאון, אני מצטערת. אבל אתה זכור לא לי. שום דבר. אולי התבלבלת?״
״התבלבלתי…״ הוא מלמל.
״ליאון?״
״קוראים לך אליסון. ואת נראת בדיוק כמו אליסון שאני מכיר. אתן אפילו מתנהגות אותו דבר. איך את לא זוכרת אותי?״
״אני… אני לא יודעת. אני מצאתי את עצמי כאן לפני… שבוע?״ אמרתי.
הוא הנהן בעצב.
״אני מניח שאד יודע על זה, מה?״
הנהתי באי רצון.
ליאון חייך חיוך אדיוטי.
״הוא רצה להכין אותי, את יודעת. הוא רצה שאכיר אותך בארבע עיניים.״ הוא חייך.
״אני מבינה.״ העפתי אבן אפרפרה ברגלי.
״למה ואיך נמחקו לך הזכרונות?״
״אין לי מושג, ליאון. אני סומכת עלייך, אפילו מקווה, שאתה ואני הכרנו. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שהתעוררתי במערה. למדתי מלורד איך לצוד. להפוך לזאבה. לא ידעתי שאיש מכם קיים.״ אמרתי בעצב.
״אז למה פקדו עלינו ללכוד אותך?״
בלעתי רוק, למה באמת? קוויתי שלך יהיו תשובות.
״אין לי מושג.״ עניתי.
הוא בחן אותי כאילו אני ציפור מרתקת.
אמרתי את האמת, לפחות חלק ממנה.
לא ידעתי למה רודפים אחריי. ידעתי שהם רוצים או צריכים ממני משהוא. למה החיים שלי כל כך מסובכים?
״נו טוב. אז, את באה או מה?״ הוא שאל וחיוך ממזרי הופיע על פניו.
״מה?״
״את באה? יהיה הרבה יותר כיף לקנטר את ג׳ייק איתך.״ הוא חייך.
״טוב. ותודה.״ אמרתי, ״סליחה על כל הקטע של איבוד הזכרון.״
״יש בזה צד חיובי.״ הוא אמר.
״באמת?״ הרמתי גבה.
״כן. אוכל להשתמש בכל הטריקים הישנים שוב פעם כדי לעבוד עלייך.״ הוא חייך.
דחפתי אותו.
פתאום זה הרגיש נורמלי. שני חברים, יושבים וצוחקים יחד. הפעם הראשונה שמשהוא נורמלי קורה לי. אולי בכל זאת יש תקווה למקום הזה. אולי יש לי תקווה.
נ.מ אד
מייסון וקליאו המשיכו להעיף מבטים ליער. ג׳ייק הלך לאוהל, כנראה כי כשליאון ואליסון יחזרו הם יצחקו עליו. אם הם יחזרו, עלתה בי מחשבה, מה אם הם לא יחזרו?
הדחקתי את המחשבה הזאת.
שני זאבים יצאו מהיער. הם היו כ50-60 מטרים מאיתנו. מייסון, קליאו, ואני השתנינו לזאבים ורצנו לקראתם בשמחה.
אליסון קפאה כאשר קפצתי לעברה. הנחתי שהיא עושה לי פרצופים חמוצים.
׳אתם בחיים!׳ חייכה קליאו חיוך זאבי.
׳לא תצליחו להפטר מאיתנו בכזאת קלות.׳ ליאון חייך. הוא נראה מאושר בחברת אלי.
נהמת אזהרה נשמעה מהאוהל. זאב חום-כהה גדול מאוד ועצבני מאוד יצא מהאוהל. הוא נהם וחשף שניים לקראת צמד הזאבים. אליסון מתוך אינסטינקט טבעי של זאבים, נהמה באזהרה. היא לא תקפה. ליאון יצא מטווח האש, וצפה במה שקורה בריתוק, ואימה.
היה נראה כאילו ג׳ייק הולך להרוג אותה.
׳ג׳ייק.׳ היא הזהירה.
׳למה תקפת אותי?׳ הוא המשיך לנהום.
׳למה הכנסת אותי ללהקה?׳ היא שאלה.
ג׳ייק התחיל להתנהג כמו זאב אלפא. הוא נהפך דומיננטי, הוא רצה לשלוט בלהקה, הוא רצה להדגיש שהוא המנהיג כאן, ולא היא. אליסון הייתה חזקה, אבל היא כלום בהשוואה לג׳ייק. היא הייתה מצליחה להיאבק בו כהוגן אבל בסופו של דבר ג׳ייק ינצח.
׳אני אגיד לך למה…׳ הוא נהם לעבר ליאון.
—
פרק 18
׳כי אנחנו חלשים. אנחנו זקוקים לעוד זאבים.׳ הוא המשיך לנהום.
׳אתה פשוט מגייס זאבים ללא התחשבות ביכולות שלהם?׳ שאלה בנימת אתגר.
׳לא. את הגעת עם אד, את מכירה את הציידות. יש לך עורב.׳ הוא הביט בה במבט חייתי, הוא כנראה עצר בעצמו לקרוע אותה לגזרים. אליסון לעומט זאת, עמדה בעמדה מגוננת. היא יודעת שהסכויים לא לטובתה. זאב בצבע קרמל זינק והתייצב מול ג׳ייק כשאלי מאחוריו.
׳הפיצול הזה לא עוזר ללהקה. אני מודה בכך שאמרתי דברים בלי לחשוב, אבל רציתי לדעת אם אלי בוטחת בנו. אני מניחה שלא נתתי לה הרבה סיבות לבטוח בנו עכשיו. אני מתנצלת. זאת אשמתי, לא אשמתה.׳ אליסון קפאה למשמע המילים. גם אני הייתי בסוג של הלם. ג׳ייק גם הוא הרפה קצת. ׳היא צודקת, ג׳ייק.׳ אמר מייסון. רגע אחד. מייסון הוא ביטא. הוא לא אמור לעזור לג׳ייק.
׳אני יודע. אבל בכל זאת, אני פשוט אמור לתת לה לעשות מה שבא לה?׳ הוא גער במייסון.
׳לא. תקשיב ג׳ייק אני מצטערת. אני מבינה את העמדה שלך. אתה אלפא, ואז אני באתי וערערתי בצורה כלשהיא על העמדה שלך. אני מצטערת. בוא נתחיל מחדש?׳ היא הפסיקה לנהום, והביטה בג׳ייק. זנבה התרומם מאט, והסגיר את דעתה; רעיון גרועה.
ג׳ייק היה בהלם, ׳טוב. אם להיות כנה, הייתי בטוח שאנחנו עד שנייה נתחיל להאיבק.׳
ליאון הפך חזרה לבן אנוש וכך גם אנחנו.
אליסון בתשובה למה שאמר ג׳ייק, החמיצה פנים ״אתה לא ציפית ממני לתגובה בוגרת, מה?״
״מה? לא! כלומר, בערך, אני מתכוון שא-״
״ג׳ייק, הבנתי אותך, לא צריך לעשות עניין.״
אליסון הרימה ידיה, וג׳ייק חייך חיוך מתנצל.
״אז זהו?״ שאל מייסון, ״לא שאני מתנגד, אבל היא פשוט אמרה סליחה וזהו?״
ג׳ייק העיף מבט באליסון, ״כן״
מייסון נראה רגוע, קצת מבועת, אבל רגוע.
אליסון קפאה. ורצה לתוך האוהל.
״מה קרה?״ שאל ג׳ייק, ״למה את בתוך האוהל?״
״בגללם.״ ליאון הביט בחבורת זאבים שמונה כארבע זאבים גדולים, אחד היה קטן יותר, והוא עמד בחזית. זאב זהוב, בראיין.
״לא הוא שוב.״ מייסון חרק את שניו.
השלושה הגדולים הפכו למאבטחים שריריים בעלי בגדי מאבטחי קניון. ובראיין לבש ג׳קט שחור, חולצה אפורה, מגפיים נמוכים, ומשקפיי אופנוענים מהסרטים הישנים.
״מה יש, בראיין? באת להפרד, אני מקווה.״ אמר מייסון, בנימה צינית.
״הלוואי. באתי בשבל דיווח.״ הוא חייך לעבר מייסון, לא בקטע הטוב.
״תקשיב, אין כאן שום אליסון. חיפשנו כבר שבועות. אתה מוזמן לשלוח צוות חיפוש מצידי. היא. לא. כאן.״ ג׳ייק נהם, היה ברור שהוא רוצה לקרוע אותו.
״יש לכם זאב חדש בלהקה?״ בראיין התקשח.
״כן או לא. יש לכם זאב חדש?״ הוא חזר על השאלה.
״כן. אבל הוא יצא לסייר.״ אמרה קליאו בזריזות. אליסון עמדה בקצה היער. אומרת משהוא בלי קול לעברי. אולי זה היה ״תזיז ת׳תחת שלך לכאן!״ או ״תעשה משהוא, אידיוט! ואל תבהה בי ככה!״.
״בראיין.״ אמרתי ״אפשר לשאול אם אליסון אמיתית? אנחנו כבר שבועות עובדים כמו מטורפים ורודפים אחר זאבה שעד כה לא נמצאה או נראתה. אולי דמיינת אותה או ש-״
״לא דמיינתי, אדוארד.״ הוא אמר זאת במרירות, ״אם היא נמצאת כאן, ואגלה שהסתרתם אותה – אתם כולכם תשלמו.״
״למה אתה רודף אחריה?״ התפרץ עליו ליאון, ״היא חברה שלך או משהוא? אתה זקוק לה? נוטר טינה? משפחה? מה אתה רוצה ממנה?!״ הוא צעק, ואני נשבע שלרגע ראיתי אש בעיניים שלו. אש חיה.
״זה לא עניינך.״ הוא אמר ברוגע.
״זה דווקא כן, אני זה שרודף אחריה. לא מגיע לי לפחות לדעת למה?״
״זה אישי, מסווג.״ הוא ענה.
״אם ככה, תבקש ממישהוא אחר לרדוף אחריה.״ ג׳ייק פלט.
״מה?״ בראיין נראה כאילו הכניסו לו אגרוף לבטן, ואני מניח שזה מה שג׳ייק היה עושה אילו לא עמדו לצד בראיין שלשה ענקים ירוקים.
״אנחנו מתפטרים. חפש לעצמך אחרים עובדים אחרים״ הוא חזר, ״יש לך מספיק אנשים.״
בראיין נראה כאילו הוא רוצה לחנוק אותנו אחד-אחד. אני מניח שזה מה שהוא היה עושה אילו גרים צץ משום מקום והתחיל להציק לאחד המאבטחים/שומרים מלכותיים. ליאון חייך חיוך ניצחון.
״גרים!״ חייכה קליאו.
גרים קרקר בשמחה, כנראה אמר ״נחמד לראות גם אתכם, קופים קירחים!״
אפילו מייסון נראה מאושר.
״יש לכם עורב?״ שאל בראיין,
״הוא לא שלנו,״ אמר ג׳ייק. גרים משום מה, נחת על כתפו של ליאון. מה שדי מפתיע, כנראה גרים מזהה את הקשר בין אליסון וליאון.
על אחת הגבעות שבשטח שלנו, ישבה אליסון בדמותה הזאבית. גרים עופף לעברה, ונחת על גבה.
בראיין הביט בפליאה בזאב השחור. ומיד הפך לזאב גם הוא.
״לא.״ מלמל ליאון. לאט הבנתי את התוכנית של אליסון. ״אסור לה.״ הוא כבר דיבר והפך לזאב אפור.
״מה קרה?״ שאלה קליאו. ״אנחנו נסביר אחר כך!״ אמרתי ורצתי אחרי ליאון, לאחר קפיצה אחת כבר הייתי לזאב. מעולם לא השתנתי לזאב כל כך מהר. אני וליאון פילסנו את דרכנו בין העצים והשיחים. היינו במרוץ, אני וליאון נגד בראיין במטרה להגיע אל אליסון. אליסון הובילה אותנו במעלה צוק. ואז נעלמה. זה היה מבוי סתום.
׳אתם החזקתם אותה אצלכם!׳ בזאב הזהוב נהם עלינו.
״טעות. אני הייתי שם מבחרתי החופשית, בראיין. לא שעשיתי אותו דבר כמוך״ אמרה אליסון מצוק קטן מסלע שולי שעמד בצד הצוק. היא פשוט שכבה שם, על הגב.
״זאת לא אשמתם, הם לא ידעו מי אני.״ אמרה אליסון, וקמה.
בראיין התקדם לעבר אליסון, אבל ליאון הזאב הקדים אותו וכמעט הוריד לו אצבע.
״ליאון. זה עסק פרטי. וזאת הבחירה שלי. עד כמה שזה נוראי, אין לי ברירה.״ היא אמרה ברוגע,
״אליסון. ברור לכולנו שאין לך מושג מה את עושה. בראיין, אתה חייב לה ולנו לא מעט תשובות. ליאון, אני מבין שאתם חברים טובים, עכשיו ובעבר. אבל זאת החלטתה של אליסון, לא שלך.״ אמרתי. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שעזרתי במשהוא חשוב.
״אד, תעשה לי טובה. זה לא איזה סרט פעולה שאנחנו מככבים בו. הכל כאן זה משחק של החלטות, ואם אתה שוגה בהן, אתה נפסל. ואני עשיתי את שלי.
בראיין, תעזוב אותם בשקט, אוקיי? ואני אבוא איתך רק אם אדע למה אתה זקוק לי.״
אמרה אליסון, וזאת הייתה האמת. הבטתי בליאון, הוא היה נואש, פגוע. עד שמצא חברה וותיקה היא עוזבת אותו בתוך כמהשעות, בשביל להגן עליו. מה שדי מעפן, כי היא בעצמה אמרה שזה לא סרט פעולה נועז.
״אני לא יודע״ קולו של בראיין היה שברירי, כאילו מפחד על אליסון.
״אז למה רדפת אחרי?״ היא שאלה, היא הכאיבה לו. הוא הבין שהיא לא רוצה להיות בסביבתו.
״כי ככה אמרו לי. אמרו לי שאם אני לא אביא אותך אליהם, הם יהרגו אותך. והמאבטחים האלו לא עזרו בכלל.״ הוא כבר נשמע כועס, מן הסתם כי הוא מדבר עם אליסון.
״מי אמר?״ שאל ליאון,
״אני לא יודע, זה היה כתוב על מכתב.״ קולו של בראיין איים להשבר. אליסון עדיין כעסה עליו, מה יש לה?
״אתה איימת עליהם, בראיין.״ אליסון אמרה והצביע עליי ועל ליאון. שעמד עכשיו.
״אני יודע, אליסון. הם אמרו לי שאם לא אעשה את זה, הם יהרגו גם אותם. אליסון, לא חיפשתי אותך בגללם, חיפשתי אותך כדי להגיד לך את זה. לקחנו אותך איתנו, כי…״ בראיין הניד בראשו.
״בראיין, למה? למה לקחתם אותי?״ היא שאלה, בחמלה כזאת, אבל עדיין עם נימת אזהרה.
״אסור לי להגיד את זה. זה יסכן אותך, ואותם.״ הוא העיף בי מבט.
״אני מצטער אליסון.״ הוא לחש, זה היה הרגע הכי מוזר.
״בראיין, למה אבא שלך לא עושה משהוא?״
״אין לי אבא,״ בראיין איגרף את ידיו.
״מה?״
״הוא מת, אליסון. יש אלפא אחר.״
—
פרק 19 פרק א׳
נ.מ אליסון
״הוא מת, אליסון. יש אלפא אחר.״
אימה שצפה אותי. אני ברחתי מבראיין כל בזמן הזה, בזמן שהוא מתמודד עם רוצחיו של אביו, אין לו משפחה אחרת. והוא כבר מבלה ימים בחיפוש והגנה עליי.
״בראיין, אני… אני לא ידעתי… אני..״ מלמתי. כבר לא חשתי אימה, אלא אשמה. הבטתי בליאון ובאד. וחשתי עוד יותר אשמה, הוא הגן עליהם גם כן.
״אליסון, אני… אני רוצה להצטרף אליכם. הלהקה מבולבלת. אני לא מסוגל לקחת את האלפא. רובם נאמנים לו מתוך פחד. יש כמה עריקים שעזבו ליערות האלו. רובם יצטרפו, חלק ינסו לקחת שלטון ולהקים להקה משלהם. אני זקוק לכם.״
״בראיין. אני מאמינה לך. אבל הסמכות היא לא שלי. אני אשמח שתצטרף. אבל אני לא אלפא. אפילו לא ביטא.״ אמרתי, ״אני אלך לקרוא לג׳ייק״ אמר ליאון, ולרגע חשבתי של ראיתי שנאה בעניו. אולי בגלל שהכל משתנה סביבו. תחילה הגעתי, ואז הוא יגלה שהוא צד אותי, ועכשיו בראיין מגיע ורוצה להצטרף.
בראיין התיישב על סלע, כך גם אני ואד.
״בראיין, אני מצטער בשם הלהקה שלי על כך שעשינו כל כך הרבה צרות לך.״ אד חייך חיוך מתנצל. בראיין חייך חיוך קטן. מתוך נימוס כמובן.
״אין לי משהוא נגדכם, פשוט ידעתי שאליסון איתכם. בגלל זה לחצתי עליכם. ניסיתי לרמוז לכם להחביא אותה טוב יותר.״ הוא חייך, ״טוב, זה לא קל. כל שנייה היא נעלמת למקום אחר.״ אד אמר במבט רציני. מה. הולך. כאן?
״הלו! אני כאן, שכחתם?״ אמרתי במבט רגוז.
ליאון יצא מבין היער, ואחריו כל שאר החבורה.
״עוד לא הסברתי להם.״ אמר ליאון.
״להסביר לנו מה?״ שרשמה קליאו לדעת.
מייסון המשיך להעיף מבט מתוח בין ליאון לבראיין. הנחתי שהוא וליאון חברים טובים. שקעתי במחשבות על החיים הקודמים שלי, עם מליון שאלות ללא תשובה. שרק ליאון יוכל לענות לי עליהן.
״להסביר לכם, שלא קוראים לי אליסון, ושאני לא חדשה פה, ושאתם רדפתם אחריי כבר שבועות, ושבראיין הגן עלינו בסתר. אה, וגם ששלטון טרור צפוי לנו.״
—
פרק 19 חלק ב׳
אחרי שארבעתנו הסברנו להם מה קרה, הם הביטו בי כאילו הצמחתי שלשה רגלים.
אני ובראיין סיכמנו בשקט שלא מספרים להם עלינו. זה יהיה קצת מביך. וגם המצב מספיק גרוע.
כולם התפצלנו אין ספור סליחות לבראיין ולי.
״אז… אתה הגנת עלינו, ואנחנו פשוט דפקנו אותך כל פעם שנפגשנו.״ אמר ג׳ייק, ״נו באמת. איזה יופי!״ ג׳ייק זרק אבן על אחד העצים הקרובים.
״אחי, העצים לא אשמים״ חייך ליאון. והנה הוא חזר. הילד הבדחן והמבדר.
״ג׳ייק״ אמר בראיין, ״אני מבקש להצטרף ללהקה. אני יודע שזה לא ראוי, ומכובד, ונהוג. וזה נוגד את הכללים ו-״
״לעזאזל עם החוקים והכללים.״ חייך ג׳ייק.
הם החליפו כיפים שמחים. אבל אותי עדיין תרדה שאלה, מי האלפא החדש?
״אגב, סליחה על כך שגרים עשה לך צרות.״ התנצלתי.
״זה בסדר, באמת שנאתי את החבר׳ה האלו. הם היו מעצבנים, לא עזבו אותי לרגע.״
״באמת, לאן הוא נעלם?״ שאלה קליאו,
לא שמתי לב שגרים עזב אותנו.
שרקתי.
לא הייתה תשובה, איפה הציפור המעצבנת שלי עכשיו?
״הוא די מזכיר אותך, אליסון״ אמרה קליאו.
״מה?״ דרשתי לדעת.
קליאו נרתעה בשל הבעת הפנים הזועפת שלי.
״כלום״ צייצה,
״לא. למה התכוו-״
״בכל מקרה,״ קטע אותי ג׳ייק, ״מי האלפא החדש של האזור?״
״אני לא יודע איך קוראים לו.״ ענה בראיין,
״מראה?״ שאל מייסון,
״לא. הוא לא היה בהתקפה עליי. הוא כנראה תקף את אבי.״
״איך שבעה זאבים צעירים אמורים לעצור את האלפא הכי חזק של האזור?״ שאלתי, וכולם הביטו בי.
״מה?״ שאלתי,
״אנחנו נצטרך עוד זאבים. נוכל לבקש משאר הזאבים הבודדים להצטרף. יש בזה סיכון, אבל נוכל לגבור עליהם כל עוד נשאר נאמנים אחד לשני.״ הציע בראיין,
״אז למה בביתם בי בדיוק?״ שאלתי,
״את היית בחוץ ללא אף אחד למשך כמה לילות. בטוח פגשת כמה זאבים.״ בראיין העיף בי מבט מלא תקווה.
״פגשתי שניים. אח ואחות. אבל אנחנו לא בדיוק החברים הכי טובים… די ניסינו להרוג אחד את השני.״ החמצתי פנים.
״אז יש לנו עוד סיכוי. את יודעת איפה הם מסתתרים?״ הוא שאל.
״לא.״ אבל שאלה איומה אחת רציתי לשאול. אבל ידעתי שאסור לי לשאול אותה באוזניו של בראיין.
״איפה פגשת אותם?״ שאל ג׳ייק.
״אני רק יודעת שהם רצו לכוון צפון-מערב.״ הרמתי ידיים בכניעה.
״אז נשלח כמה אנשים לפגוש את האחים, שלשה. שניים אחרים ישארו כאן וינסו לאתר עוד זאבים, ושניים אחרים ילכו לטריטוריה של אב- של האלפא החדש כדי לברר מה קורה שם.״ אמר בראיין. ג׳ייק הנהן לטאות אישור.
״אני אלך לחפש אחרי האחים.״ אמר ליאון, ״מי בא איתי?״
קליאו וג׳ייק הרימו ידיים.
״אני אצא לטריטוריה.״ הכרזתי, כולם בהו בי כאילו השתגעתי, ״אני הולכת״ התעקשתי,
״אני אבוא איתך. בא לי לראות מי האידיוט שהרג את אבא שלי״ אמר בראיין במרירות.
״אז מייסון, אתה בא לחפש חברים חדשים או מה?״ חייך אד.
״כן. בוא נלך לפגוש זאבים זרים, לנסות לצרף אותם ללהקה, ובנוסף הם אולי ירצו להרוג את ג׳ייק! איזה כיף מה? יש לנו את הטעם הכי טוב בבחירת חברים!״ חייך ליאון והפך לזאב אפור. מיד אחריו קליאו לזאב בצבע קרמל. וג׳ייק לזאב בצבע חום-כהה.
קצת נלחצתי מהמחשב שאני אלך עם בראיין. בכל פעם שיצאנו לעשות משהוא זה נגמר בריב אחד גדול. מה אם נאבק אחד בשני בזמן המשימה? מה אם נשכח מי האויב האמיתי?
אד ומייסון הפכו גם הם לזאבים. זאת הפעם הראשונה ששמתי לב של מייסון בצורת הזאב יש כתם שחור ברגלו הקדמית הימנית, משום מה, זה תאם לצבע הפרווה הזהובה שלו. כולם יצאו למשימה שלהם. רק אני ובראיין נותרנו.
״טוב. אז הולכים?״ שאלתי, הלחץ שאג בדמי, כאילו רוצה לפוצץ אותי למליון חתיכות קטנות של אליסון.
בראיין הפך לזאב הזהוב המוכר.
הפכתי במהרה לזאב שחור. אם להודות, שמחתי שהבנדנה האדומה שלי כבר לא עליי. זה היה כמו חבל שמקשר לעבר שלי עם בראיין. הרגע בו הוא חילץ אותי מתוך כלוב קטן ומגעיל.
הייתי אסירת תודה על כך, כמובן. אבל זה הכאיב. לא רציתי להיות איתו, לא מפני ששיקר וכעס עליי בעבר (ובצדק, יש לי כישרון להכעיס אנשים) אלא כי לא רציתי להכאיב לו יותר. והעובדה שאנחנו נצא למשימה ביחד רק חיזקה את הכאב. כמו לבנה ענקית של אשמה שנחה לה על לבי.
רצתי בצורת הזאב לצד בראיין, ממשיכה לחשוב על הלבנה המטופשת שהחליטה לשכור דירה עם מרפסת על הלב שלי.
—
פרק 20
נ.מ אד

אני ומייסון עלינו על ריח של זאב. או זאבה.
קצת קשה להבדיל.
היינו בטוחים שזה חצי זאב/ה
כי יש להם או לנו ריח מעורבב בזה של אדם ושל זאב, או כלב. לא, זה לא אומר שיש אנשי-כלב. זה רק דימוי כי אני די בטוח שלא הרחתם זאב חי בחיים שלכם עדיין. לא שאני ממליץ להריח זאב. בכל מקרה. עלינו על עקבות של זאב או זאבה בודד/ת.
במהרה מצאנו זאב חום-בהיר, אוזניו היו צובעות בזהוב. הוא היה צעיר. בגיל אנושי כנראה עשר, אחת עשרה? אולי אפילו שתיים-עשרה. הוא היה עדיין גור. עוד שנה בערך יחשב לבוגר. אני ומייסון התקרבנו באיטיות לעברו. הזאב כנראה ניסה לאתר ארנב. כי לא שמע אותנו עד שמייסון שאל ׳מה קורה?׳ והזאב הקטן קפץ ושערותיו סמרו.
׳תירגע. אנחנו באנו בשלום. אנחנו מגייסים זאבים ללהקה שלנו.׳ חייך מייסון חיוך זאבי.
׳אני אד, וזה מייסון. מה שמך?׳
׳אני בת.׳ נהם הזאב הקטן. לפי הקול הנחתי שהיא בת שתיים עשרה, ׳וקוראים לי ת׳ורן.׳ היא הפסיקה להנום.
׳ת׳ורן. מעוניינת להצטרף ללהקה שלנו?׳ שאל מייסון.
׳אתם מקימים להקה? ואם כן, רק אתם נמצאים בה?׳ שאלה ת׳ורן.
׳לא. יש עוד שבעה זאבים. שלשה מאיתנו בדיוק הלכו להביא עוד שניים.׳ הסברתי.
׳ואתם לא תהרגו אותי?׳ שאלה.
׳לא!׳ מייסון הזדרז להגיב. ׳לא, אנחנו לא רוצחים ילדות קטנות׳
׳מבטיחים?׳ שאלה ת׳ורן.
׳שבועת זרת?׳ שאלתי,
׳מספיק טוב.׳ אמרה ת׳ורן.
׳זה רק אני, או שהיא מזכירה לי קצת את אליסון?׳ שאל מייסון בדאגה.
׳לא רק אתה.׳ עניתי ומייסון בלע רוק.
׳מי זאת אליסון? היא נחמדה? היא יודעת להלחם?׳ חייכה ת׳ורן חיוך זאבי.
׳את תפגשי אותה.׳ הבטיח מייסון.
אם היא ובראיין ישרדו, חשבתי לעצמי.
מייסון, ת׳ורן ואני הלכנו לכוון איזור המפגש. בדיוק אז. ראינו את ליאון, ג׳ייק וקליאו נאבקים עם שני זאבים אחרים, שניהם לבנים. רק שלאחד היו עיניים כחולות ולאחר עיניים חומות, ועניים כחולות היה כתם שעבר בבטנו מאפו. כמו הסקי עם כתמים חומים בבטן במקום בגב.
׳אנחנו בסך הכל רוצים לדבר!׳ צעק ג׳ייק.
׳אליסון לא כל כך גרועה! היא תבטיח לא להרוג אתכם כשתראה אתכם!׳ נסתה קליאו לדבר בהגיון.
מייסון נבח. וכולם השתתקו.
׳אנחנו כאן כדי לגייס אתכם. כל זאב בודד יהיה נתון לחסידי האלפא החדש. ולפי מה ששמעתי הוא לא אחד שאוהב פולשים! אז תחליטו. למות על ידי חבורת זאב חסרי מצפון. או לסבול אותנו ולהמשיך לחיות׳ נהם מייסון.
׳היא לא תהרוג אותנו?׳ שאלה הזאבה החומה-לבנה.
׳מי?׳ שאלתי.
׳הזאבה השחורה.׳ אמר הנער. לפי ערכתי, הם היו באותו הגיל. בני ארבע-עשרה. כמעט כמותנו. רובנו היינו שש-עשרה. קליאו הייתה היחידה בת חמש-עשרה יחד עם אליסון.
׳לא. היא לא.׳ נאנח ליאון בהקלה.
׳אני אריק, וזאת אחותי אייס.׳
׳איפה אליסון?׳ שאל אריק במבט מתוח. כאילו היא הולכת לזנק עליו משום מקום ולהעיף לו פאי לפרצוף. אייס נראתה הרבה יותר רגועה.
׳היא יצאה עם זאב אחר בשם בראיין למשימה אחרת. אז, אתם איתנו או לא?׳ שאל ג׳ייק.
׳כן. אבל מי האלפא?׳ שאלה אייס.
׳אני. עוד אין נקבת אלפא כי… טוב. אף אחת לא נמצאה מתאימה לתפקיד.׳ אמר ג׳ייק. ואם להגיד את האמת. לא ידעתי שזאבים יכולים להסמיק.
ג׳ייק העיף מבט עצבני בין אייס לקליאו.
כולנו הפכנו לבני אנוש אחרי כמה דקות של גיבורים והחלפת סיפורים.
אייס הייתה נערה בגיל ארבע עשרה. היא הייתה חומת שיער, והעיניים שלה היו גם כן חומות. אריק היה חום שיער עם קצוות בלונדיניות, בעל עיניים כחולות וגם הוא בן ארבע-עשרה. החלפנו סיפורים. אפילו לת׳ורן הצעירה היו כמה וכמה סיפורים.
נ.מ אליסון.
שום דבר. נאדה. אפס, כלום! לא היה אף אחד בבית המלון הישן. שנראה כמו ארבע צריפים ישנים אחד על השני.
הכל היה ריק. שום זאב לא היה שם. רק אפר.
׳מה קרה פה?׳ שאל בראיין.
׳אין לי מושג׳ עניתי והמשכתי לחקור את הסביבה.
׳כדאי שנחזור. אין כאן משהוא מיוחד.׳ אמרתי.
׳פרט לכך שכולם נעלמו.׳ אמר בראיין החכם. הוא הצליח לשים לב שאין כאן אף אחד.
׳כן. טוב. אתה בא?׳ שאלתי. הייתי לחוצה. קוויתי שהוא לא יפתח שיחה על העבר.
׳צודקת׳ הוא אמר.
בראיין הנפלא! תודה על כך שלא פתחת שיחה מכאיבה!
—
פרק 21
יצאנו מאחו הקטן. ברגע שהגענו מצאנו עוד שלשה אנשים בלהקה.
אחת מהם הייתה ילדה קטנה בת 11-12 בעלת שיער חום-בלונדיני, בעלת עיניים כחולות-סגולות. את האחים כבר הכרתי.
אם להודות באמת, רציתי לקרוע אותם לגזרים, אבל התאפקתי.
אני אתן לכן את הסיפור המלא, כי זה די מעפן בגירסא הקצרה.
באותו הזמן ברחתי מאד ומהלהקות.
התחבאתי בין הסלעים כקילומטר מהמחנה בכיוון צפון:
~פלאשבק~
לאן נעלמו כל הארנבות? כאילו הגיעו מאה זאבים והרגו כל ארנבת במקום.
יש לזה שני הסברים. הראשון הוא שמישהוא הרג את כולן. השני הוא שהן מתחבאות מקבוצת זאבים באזור.
הנחתי שהשנייה הגיונית יותר, מן הסתם.
חיפשתי הפעם אחרי ריחות של זאבים אחרים. זה אזור סודי ומוסתר היטב. לא אמורים להיות כאן זאבים.
אני מקווה שהם לא ביחד. אחרת אני נחשבת כבר כמתה.
הלכתי בקשיחות. צווארי הורכן למטה והבטתי ישר. זאת בדרך כלל תנוחת ההליכה של זאב שעושה מארב. אבל הפעם זאת התקפה.
שניים. קטנים ממני. אבל זה לא אומר שאוכל לחסל אותם בקלות. החלטתי ללכת על דיבור לפני מתקפה. אני די אוהבת את האוזן שלי.
׳היי, ילדים.׳ נבחתי אליהם.
שניהם הביטו בעיניים מפוחדות קצת אבל יותר עוינות. הם יודעים שהסיכויים לטובתם.
׳זה שטח הציד שלי׳ נהמתי חרש.
׳טוב. אז תצטרכי לחלוק בו.׳ אמרה הבת.
השני היה לבן, וכל פלג גופו התחתון היה חום, עינייי היו כחולות כקרח.
׳אתם יודעים לצוד בכלל?׳ שאלתי.
הם קפאו.
צחקתי לעצמי. אני יודעת. זה מרושע וכל זה. אבל אני מנסה לשרוד בדיוק כמוהם.
׳לא.׳ ענה הזכר במרירות.
׳טוב. אז לכו. תגנבו משהוא מהמחנה. זה הרבה יותר קל מאשר ללמד את עצמכם לצוד.׳ אמרתי.
הנערה נהמה עליי באזהרה,
׳קראת לנו גנבים?׳ היא שאלה בשקט.
׳אני מניחה שכן.׳ עניתי,
שניהם חשפו שניים.
כך גם אני.
׳להלחם, אתם יודעים?׳ שאלתי.
׳אני מניח שכן.׳ ענה הבן וזינק עליי. נאבקנו ושרטתנו. בסופו של דבר הצלחתי להכניע את הבן והלסת שלי סגרה על צווארו.
׳תלכו מכאן. או שרק אחד מכם יצליח לצאת מכאן בחיים.׳ אזהרתי. הזאבה נהמה עליי, ושערותיה סמרו. היא הביטה בי ואז בו הלוך ושוב. הדקתי את ליבתי על צווארו וזה פלט יללת כאב.
׳טוב.׳ ענתה הבת במרירות, ׳שחררי אותו׳
היא נהמה ושחררתי את הבן.
הם שניהם ענו בנהימת שנאה משותפת והלכו.
~סוף פלאשבק~
הפכתי לבת אדם ונשענתי על סלע.
״אני רואה שהצלחתם לשרוד.״ אמרתי באדישות וחייכתי חיוך פוקר.
״לא בזכותך,״ אמר הבן.
״היי, השארתי אתכם בחיים. אתם חייבים לי.״ עניתי,
״אנחנו היינו בסכנה בגללך!״
ויצאתם ממנה, בזכותי וגם בגלל שהשתמשתם בשכל שיש לכם. אני מניחה שלא איבדתם אותו אם אתם עדיין בחיים.״
״אנחנו עכשיו חלק מהלהקה, אליסון. אז אולי תתחילי לכבד אותנו קצת.״ עקצה הבת.
״העובדה שהוספת ׳אולי׳ ממש טובה, את יודעת? אני אמשיך עם ה׳אולי׳ עוד קצת.״ אמרתי.
היא העיפה בי מבט זועף, אם ליאון לא היה מתערב. היינו פותחות הקרב מבטים כועסים.
״אליסון, זאת אייס וזה אריק.״ הציג ליאון את האחים. שניהם בעל שיער שחום פחמי, ועיינהם כעיני הזאבים שבהם.
הילדה (הקטנה יותר) ישבה שם והביטה בי בהערצה.
״ואת?״ שאלתי את הילדה הקטנה והתקרבתי לשבת על-יד אחת הקירות.
״קוראים לי ת׳ורן. את אליסון, כן?״ היא שאלה.
״יאפ. אז ת׳ורן. שרדת לבדך? מרשים.״ אמרתי וחייכתי.
היא חייכה גם כן.
״אם גמרנו עם כל הכיף. יש בעיה.״ אמר בראיין.
״אז אתה בראיין?״ שאל אריק.
״אני בראיין,״ אישר.
״מה יש?״ שאל ג׳ייק.
״המקום ריק. אין שם אף אחד.״ אמר בראיין בדאגה.
״מה זאת אומרת?״ שאל אד ונשען קדימה.
״אין שם אף אחד. הם עזבו. נוכל להשתמש במלון כמפקדה.״ אמרתי. ״הוא מבוצר ומשוריין.״ אישר בראיין.
״זה יכול להיות לא בטוח. מה אם הם יחזרו?״ אמר ג׳ייק,
״אז נברח״ התעקש בראיין,
״הם ירדפו אחרינו.״
״אז נבנה מחבוא.״
״ואז הם יחפשו בכל האזור. נתקע שם.״
״אז נבנה תעלה״
״ואז מה?״ הם ירדפו אותנו.״
״אז נבנה מפקדה אחרת.״
״ואז לא נוכל לפקח על שאר הזאבים באיזור״
״אנחנו נעשה את זה, ג׳ייק.״
״לא. אנחנו לא.״
״כן.״
״לא!״
״כן״
״לא״
״די כבר!״ אמרתי. ״ג׳ייק הוא האלפא נכון לעכשיו. אני מציע שנחכה יומיים. אם הם לא חוזרים עד אז, נתמקם. עד אז יש לי מסתור בנוי. נוכל לבנות עוד כאלו אם נצטרך.״
״יומיים ולא יותר״ אמר בראיין ויצא ממעגל האבנים בכעס.
״הוא תמיד ככה?״ שאלה אייס,
״לא. הפעם הוא כעס.״ מלמלתי,
״מה?״ שאל ליאון.
״כלום.״ הזדרזתי לומר.
״אייס, אריק. נראה לי שכדאי שתדעו לצוד.״ חייכתי,
מייסון, אד, קליאו, אייס, אריק, ג׳ייק, ואני יצאנו לצוד. מה שאומר שליאון ובראיין נותרו כאן עם ת׳ורן.
״קדימה אחי המלחמה. בואו נלך לבקר את אדון איל.״ חייך אד.
***
קליאו ואד היו צפונה לעדר.
אייס ואני היינו בצד השני.
אריק וג׳ייק היו קצת יותר מקדימה.
קליאו ואד יצאו ראשונים. ובהדרגה גם אנחנו. העדר מנה כעשרים איילים. רק שלשה מהם היו זכרים בוגרים. הפעם הלכנו על הנקבה החלשה ביותר. היה לה חתך עמוק בירך הרגל. אני הסתערתי הישר לעבר הירך.
אייס ואריק צפו ולמדו.
כל אחד עשה את חלקו, נשך באיזור אחר.
ג׳ייק הוא שנתן את המכה המוחצת. נשיכה קטלנית בצוואר. מכיוון שהוא האלפא תמיד הוא זה שיהרוג את האיל, לא משנה מה.
׳זה היה מדהים!׳ הם חייכו כמו גורים קטנים.
׳טוב. אנחנו באמת מדהימים׳ חייך מייסון.
׳אהבתי איך שהתקלת אותה, אד׳ חייך אריק.
סעדנו יחדיו על האיל.
תשלמו כמה חתיכות בשר ממנו והבאנו אותם למחבוא הקטן שלנו. גנבנו אספקה לשבוע מהמחנה. לאף אחד לא אכפת אם הם יעלמו. הם סיפרו לי שזה תמיד כ״כ . להקות יוצאות לטבע כדי להיות להקה עצמאית אמיתית.
כשחזרנו, בראיין כבר נראה נינוח יותר. ליאון כנראה הצליח להרגיע אותו.
שמנו הכל בתוך חור קטן באדמה שחפרנו: אלתרנו מחבוא לאוכל.
הפכנו לבני אנוש.
״היי.״ אמר בראיין,
״מה צדתם? איל? עז הרים? אולי פר מהחווה הקרובה?״ שאל ליאון.
״איילה.״ ענה ג׳ייק.
״בראיין לימד אותי לצוד ארנבת!״ התרגשה ת׳ורן.
״והצלחת?״ שאל ג׳ייק,
״כן.״
״אליסון, אפשר אותך לרגע?״ שאל בראיין.
הנהנתי, למרות שדמי שאג ׳ברחי! סכנה! סכנה!׳
הוא הוביל אותי כעשרים מטר מהמחבוא.
״מה אני?״ שאלתי,
״אסור לי לספר לך אליסון. אם ג׳ייק, או כל אלפא אחר ידע…״ בראיין טלטל את ראשו, ״לא אסכן אותך.״
״אני עוד אוציא את זה ממך, בראיין. עכשיו, מה אתה רוצה?״ שאלתי,
״אני מכיר טריטוריה טובה. לא רחוק מכאן. רק לעבור כמה חוות, עיירה קטנה, יערות וזהו. כעשרה קילומטרים מכאן.״
״ג׳ייק בחיים לא יסכים. הוא רוצה לפקח על האיזור.״
״בדיוק. הוא חושב שהוא הבוס של המקום, שזו אחריות שלו. אנחנו לא חזקים מספיק ושנינו יודעים את זה.״
״מה אתה מציע?״
״אני מציע שנגייס להקות מהמחנה. לג׳ייק יש תוכנית. והוא יפעל בכוח לפני שישתמש במוחו. הוא יכשל. ואז-״
״ואז אתה תזכה באהדת הלהקה כדי להפוך לאלפא. אתה תביס את האלפא בדרך חכמה יותר, ואז תשאיר מישהוא לשלוט באיזור בשמך. אתה תיהיה האלפא המרכזי של האיזור.״ אימה שצפה אותי. הנקמה מניע את בראיין.
״בראיין לא. ג׳ייק מנסה לעזור. אולי הוא לא אלפא טוב. אבל לא מגיע לו השפלה שכזאת. ואם הוא לא יכשל? אתה תקרא עליו תיגר. ואז אם תיכשל בקרב, אתה תנודה מהאיזור. תחשב לבוגד.
בראיין זה לא אתה. האתה שאני מכירה פועל בצדק. איפה הבראיין שסיכן את חייו למען זאבים שאינו מכיר?״ דמעות עלו בעיני. אסור לו לעשות את זה. זה יחסל את כולנו.