♡ שירת הגלים: חלק א' ♡

ישבנו יחד, על אבנים גדולות בקצה החוף. רק שנינו ושלוות הים, מאזינים לצלילי הגלים, רוקדים ומכים זה בזה בשאגות. זה היה צליל מרגיע. קריאות הציפורים והריח המלוח של המים, מגעו החם והרך של החול כנגד כפות רגלינו. אנדריי הביט בעיניי הבהירות וחייך.
"אני שמח שאנחנו כאן…" אמר, בנימה מהורהרת.
"אני מבינה. רק כאן אני מרגישה שאני בבית. זה נעים, זה נותן לי תחושת ביטחון… גם אם הם נראים מאיימים, הגלים לעולם לא יפגעו בי." המשכתי את דבריו. אנחנו חולקים תחושות דומות.

נולדנו כאן, אי קטן ויפה, בלי הרבה אנשים. יש לנו את העיירה הקטנה שלנו ובה כל מה שאנחנו צריכים. האי שלנו סובב ים ורוחות. מגיל צעיר, לימדנו אותנו להעריך את הטבע ולעזור לו. אנדריי הוא חבר הילדות שלי, אנחנו כמו אחים. אנחנו מבינים אחד את השני ובילינו הרבה יחד. הבית שלי נמצא ממש מעל האבנים שבקצה החוף. בית קטן שעשוי מאבן עם מספיק מקום בשבילי, אבי ואמי. אנחנו חיים על דייג ועל עבודות יד.

רצתי אל החוף. שרווליי מקופלים, מחזיקה דלי מתכת ורשת בידיי. אספתי מספר צדפים יפים וחלקים והנחתי אותם בצד. לאחר מכן, התחלתי ללכת בתוך שולי המים, הגלים הקטנים והרכים מכים את הקרסוליים שלי. התחלתי לאסוף דגים קטנים ויצורי ים ככל שהתעמקתי לתוך הים. לפתע, הבחנתי בזנב של דג שנראה גדול במיוחד, יפה במיוחד. זנבו בהיר ונוצץ. לאט לאט, ראיתי כיצד הדג מתקרב אליי.. אבל זה לא היה דג.
זנבה היה בהיר, מבריק, בגוונים של ורוד, כחול… עדינים, מלטפים. זאת הייתה בת ים. לא האמנתי למראה עיניי. "מה.." חלש היה כל מה שיכולתי להוציא מפי. התרחקתי, והיא שחתה לעברי, שוכבת על שפת החוף. העור שלה היה מבריק, והיא הביטה בי בשתי עיניים גדולות ותוהות. הבטתי בה בחזרה, עדיין המומה, לא יודעת מה להגיד.
הושטתי את ידיי לעברה בעדינות. ראיתי כיצד היא נרתעת, שוקלת את בחירתה, ולבסוף מניחה את ידה הדקה על ידי. באופן מפתיע, למרות שבאה מהים הקר, היא הרגישה חמה. הבטנו זו בזו, ידה נחה על שלי.
"תעזרי לי.." היא לחשה, שוברת את השתיקה. עדיין היה קשה לי להאמין שיצור מיתולוגי ומדהים כמותה נמצא מול עיניי. סחבתי אותה, לאט לאט, בשתי ידיי. הרגשתי את עורה החם ואת זנבה המחוספס. רצתי אל ביתי, נכנסת במהירות ונועלת את הדלת. ההורים שלי לא בבית, ולמעשה, אני מפחדת מהתגובה שלהם. היה ניתן לראות את העקבות שלי על ידי המים שנטפו על הרצפה לאחר כל צעד. עליתי במדרגות בצעדים פזיזים, עוברת על פני תמונות משפחתיות ופסלים קטנים שמייצגים את המשפחה שלנו. בת הים היא הביטה בי במבט חסר אונים כשהנחתי אותה בתוך האמבט, ופתחתי את זרם המים.

הבחנתי שעל חלקים שונים בגופה היו חתיכות פלסטיק, והיא הזיזה את זנבה מצד לצד באי נוחות. בעדינות, הסרתי את שאריות הפלסטיק שהיו תקועות בין זימיה ועל סנפיריה הנוצצים. מילאתי ספל במים מהברז ושפכתי בעדינות על ראשה, תוך כדי שהמים באמבטיה מתמלאים לאט לאט. למרות אי הנוחות, היא חייכה לעברי חיוך חם.
"תודה לך, בת אדם. את מטפלת בי יפה מאוד," אמרה בקול שובב.
"אין.. אין בעד מה," עניתי במעט מבוכה. היא הייתה מאוד יפה, ובשלב הזה היה לי קשה להישאר לצידה מבלי להרגיש מעט מבוישת.
"למה היית צריכה את העזרה שלי?" שאלתי, רוכנת לצד האמבט ומביטה בעיניה בסקרנות.
"הייתי צריכה שתעזרי לי עם העצמים האלו שתקפו אותי. הם מעולם בני האדם. אבל, בנוסף… לא יכולתי שלא לשים לב לנפש שלך. את כל כך חזקה, אנחנו צריכים אותך…" התשובה שלה הייתה מבלבלת. באותו רגע של בלבול וחוסר וודאות, שמעתי דפיקות חזקות בדלת.
"סקיילה! ס-ק-י-י-ל-ה!!" זה היה קולו של אנדריי, בחברת אמא שלי. דאגתי, פחדתי, ואני חושבת שבת הים יכלה לראות את זה לפי מבטי, וגם היא נבהלה.
"תשארי- תשארי כאן!" אמרתי במהירות ויצאתי, רצה במדרגות מטה.
"היי אנדריי! היי אמא!" אמרתי בקול, לא יכולתי להסתיר כמה אני לחוצה.
"מה קרה?" אמא שלי הזדעזעה משלוליות המים שהיו על הרצפה.
"אה.. פשוט… יצאתי לשחייה, ושחכתי לקחת איתי מגבת. אל תדאגי- אני אנקה את זה. גם.. אמ.. שחכתי את הציוד שלי על שפת הים… תוכלי ללכת להביא את זה? או-אולי?"
אמי הזעיפה פנים, ואז נאנחה. "בסדר, בסדר… מה נעשה איתך…" מלמלה. ממבטי, אנדריי יכל להבין שזאת לא הייתה האמת. הוא חייך לעברי, חיוך שובב.

"מה זה, מה זה? את חייבת להגיד!" אמר בנימה מתגרה. נאנחתי, מובילה אותו במעלה המדרגות הרטובות. הוא צעד בהתרגשות. למעשה, למרות ההנאה שבחיים בחוף, לפעמים היו באמת חסרים לנו ריגושים. זה למה בתור ילדים קטנים היינו מותחים את השכנים בצורות מגוחכות. פתחתי את דלת חדר האמבטיה, עוצמת את עיניי באימה מתגובתו של אנדריי.