°•המכשפה הנודדת•° – שבר (פרק 20ב)

°•שבר•° – פרק 20ב

"אנחנו נמות מחר" אמרתי בהשלמה. ארו לצידי התהפך על צדו והתבונן בי.
"אני אוהב אותך, את יודעת." הוא הידק את אחיזתו סביב כתפי. "ואני אלך אחרייך עד קצה העולם. ואם נשרוד את זה.." השתהה לרגע, "אני הולך למצוא לנו מקום בטוח אחת ולתמיד. רק שנינו." הסתובבתי אליו.
"אני אוהבת אותך ארו, ואם נצליח, אני אבוא." נישקתי אותו.
"דחינו מספיק. הלילה, בלי חרטות?" שאלתי בבקשה. הוא חייך באישור ועלה עלי, "הגיע הזמן".

קמתי, ארו כבר היה לבוש. לא היה זמן לנוהלים מיוחדים.
נישקתי אותו על הלחי. לבשתי את הבגדים שהשלכתי אתמול בחיפזון על הרצפה ופתחתי את חבילת הגלולות.
המחשבות שלי היו מעורפלות, אבל הייתי מאושרת- על אף אירועי היום הצפויים. ידעתי שגם אם זה הסוף, ארו ימות, סהר ואני, אולי אפילו לולי, לפני המוות הספקתי להיות עם ארו.
הוא נראה מודאג, ברור למה. נאנחתי וחיבקתי אותו. הוא העביר את ידו בשיערי. "שיניתי את דעתי, אנחנו לא הולכים למות היום." אמרתי.
"את לא יכולה לדעת." השיב. "אני מאמינה בנו שנעבור את זה- הקשר בינינו לא יכול להיגמר ככה" לחשתי. ארו חייך קלושות. "נקווה". אמר.
"אתה חייב לשמור על עצמך, אתה הבטחת, תזכור." התחננתי. "את לא צריכה לבקש ממני לנסות, הייתי מת בשבילך והייתי מנסה לא למות בשבילך." אמר בקרירות. "אני כל כך חשובה לך?" התפלאתי. "אין לי אף אחד אחר" עיני התלחלחו. "להיות לבד זו לא סיבה להקריב את עצמך" התעקשתי. "להיות עם מישהו זו סיבה לא להקריב" חייך אלי.

עמדנו על החומות. סהר הצטרף לחיילי הקרקע, הוא לא טוב בקרבות מרחוק. ארו מתח את המיתר בקשת.
"מתי הם יבואו?" שאל בקוצר רוח. סיחררתי אבן הלוך ושוב. "אני לא יודעת".
הבנתי את המתח ששרר בו, השקט שלפני הסערה. לפתע יצא חייל בודד מהמחנה.
"תנו לנו את סילם אגאדה!" קרא. העיר געשה. נחנקתי. ארו חיבק אותי.
"נתנו לכם זמן, נתנו לכם הזדמנות. ועדיין- בחרתם במוות!" אמר השליח לאחר מספר דקות. אט אט יצאו מהמחנה מאות חיילים. הם התקרבו לחומות, העלו את השערים באש והשליכו חבלים לראש החומה.
"חתכו את החבלים!" צעק מישהו. האוויר התמלא ברעש לחימה. הרמתי בכוחי כשש אבנים והשלכתי אותן בדייקנות לראשם של החיילים. ארו ירה כלפי מטה. הם היו רבים, רבים משחזינו. העיר לא הייתה מוכנה למתקפה בסדר גודל שכזה.
החיילים טיפסו בהמוניהם והקיפו אותנו. היינו לכודים על החומות. צעדתי אחורנית. לרגע איבדתי שיווי משקל וכמעט נפלתי. רעיון עלה במוחי.
"ארו! אתה חייב לקפוץ!" קראתי. "השתגעת לגמרי?" צעק בחזרה. "אני יודעת שזה מפחיד, אבל אתה חייב לסמוך עליי!" התחננתי.
"אני לא קופץ משם!" ארו שלף את חרבו.
"ארו! אני קופצת!" צעקתי. "סילם לא!!!" זעק אחרי.
השלכתי את עצמי מהחומה ועצמתי את עיני. מיקדתי את מחשבותי ברגליים ונחתתי ברכות. מלמעלה שמעתי אותו צורח.
"תקפוץ! אני אתפוס אותך!" צעקתי. העולם קפא. ראיתי אותו קופץ. כמו בהילוך איטי, התרכזתי. תפסתי אותו בעודו באוויר. לאט לאט הנחתי אותו על הקרקע לצידי. העולם חזר למהירות רגילה.
היה זה באותו רגע שהבנתי מה עשיתי. והוא, הוא קפץ בשבילי.. חתיכת אידיוט. רצתי אליו, מנסה שלא לבכות מסערת הרגשות הענקית שתפסה לי מקום בבטן ללא אזהרה מוקדמת.
ארו פרץ בבכי. התקופפתי לדבר איתו. פיצוץ נשמע מאחורי. חפנתי את פניו בידי וניגבתי את הדמעות. "ארו. אתה זוכר אותי נכון?" שאלתי.
הוא הנהן בראשו. "אתה זוכר מה הבטחת לי?" שנאתי את עצמי על שגרמתי לו סבל שכזה. "הבטחתי לך, שאם נצא מזה.." אמר קלושות.
"אנחנו יכולים להצליח. רק שנינו, אנחנו חזקים." אמרתי.
"נקנה בית ביחד." חיוך קטן עלה על פניו.
"נקים משפחה. ויהיו לנו ילדים קטנים. אתה מסוגל לדמיין כזה דבר?" שאלתי. הוא הנהן. נישקתי אותו.
"תילחם בשבילם, בשבילי כבר נלחמת" ביקשתי ממנו. עזרתי לו לקום על רגליו.
פיצוץ אדיר נשמע מהחומה. החיילים של איוולה נכנסו. "חייבים לברוח." שמעתי את עצמי אומרת. רצנו לחומה הנגדית. שרקתי שריקה ארוכה. סהר מיהר אלינו. "סהר! איפה לולי?" שאלתי בלחץ. "אני חושב שהם תפסו אותה." השיב בפאניקה קלה.
"הם הביאו כל מני מכשירים איתם. רוב הסיכויים שהיא לא בחיים." הוא נשמע שבור. פערתי את עיני. העברתי את מבטי לארו המפוחד.
"אין לנו זמן לזה! חייבים למצוא דרך לצאת!" החלטתי.
"אין שום פתח. החומה בנוייה ממאות אבנים." אמר סהר. רעיון הבזיק במוחי. "תקחו צעד אחורה!" עצמתי את עיני. התמקדתי בחומה.
קול שבירה נשמע, וחור בגודל אנושי נפער בקיר. "למה אתם מחכים?!" צעקתי.
ארו וסהר נמלטו דרך הפתח, אני אחריהם- לא הבטנו לאחור.