°•המכשפה הנודדת•° – קרב (פרק 46)

°•קרב•° – פרק 46

סילם
היא הסתערה עלי, קורעת בבשרי עם ציפורניה החדות. צעקתי בכאב כשטילטלתי אותה מעלי, מניעה את הזרוע המדממת. לא היו לי כלי נשק, אך זו לא הייתה בעיה. זינקתי על רגליי, מאמצת את מוחי. איוולה זינקה פעם נוספת, נוגחת בי. הופלתי אל הקרקע, נאבקת בקרניה המחודדות שאיימו לשסע את גרוני ולמעוך אותי אל האדמה. נאבקתי בראשי למצוא את החומרים שאני צריכה, אי שם באדמה. שפתי נפערו בקריאה לעזרה. קרינה ניערה את ראשה, מעיפה אותי על אבן גדולה. זימנתי את יסודות האדמה ליצור לי חרב. במאמץ מה הצלחתי לחזור ולהיעמד על רגלי כשאיוולה נחרה בקול תרועה מחריד. בבת אחת התקדרו השמיים וברקים הבזיקו. קרינה הרימה את ידה ותלשה בקול קריעה מחליא את אחת מקרניה, משאירה במקומה מעגל מדמם. נשנקתי כשהקרן התארכה למטה דמוי שיפוד, בעל קצה מחודד. אזרתי אומץ והנפתי את חרבי אל על. ברק הבזיק, והחרב נמלאה אנרגיה על טבעית. רצנו זו אל זו, כמו שני אבירים בדואל חניתות. הנפתי את חרבי וגדעתי את כף ידה השמאלית. היא בתגובה רק חייכה והמשיכה. "איפה האלה שלך עכשיו?" לגלגה. "אגאדה, אם את שומעת, עזרי לי לנצח בקרב הזה." התחננתי, מנופפת בחרבי בחוסר רחמים. עיני התגלגלו והרגשתי בעצמי נזרקת באוויר. איוולה עופפה לידי. ישות חדשה שלטה בי כעת. התייצבתי, מעופפת מעל ראשה של איוולה. בבת אחת אגאדה ואני צללנו, מטיחות את קרינה איוולה באדמה הקשה. בכיתי כשהרגשתי את החנית ננעצת בצידי. יישותה של אגאדה לקחה שליטה מלאה, נועצת את החרב בליבה של איוולה. היא נרעדה, ואחר דממה. פרצתי בבכי, מתיישבת לידה. אט אט נשכבתי, ונתתי לאור להוביל אותי אל העולם הבא.
לבן. כל כך בהיר ומסנוור, ריק, כמו וואקום שבבת אחת שאב את כל הצבעים."סילם." אגאדה הופיעה מולי, נוצצת כמו אור השמש. "לא אמרת לי, שגם אני אמות." הצבתי עובדה. "אני מצטערת. זו הייתה הדרך היחידה לגרום לך לציית מבלי להשתלט." היא אמרה זאת ברוגע, כאילו זה רק טבעי. "ניצלת אותי. שתיכן ניצלתן אותי ואת קרינה." סיננתי. "יש בזה אמת, אבל לסיפור יש גם צד נוסף." חייכה. "לגרום לשתי אחיות למות ביחד, להעביר אותן בסבל שכזה, ומדוע? האם השינאה שלך לאיוולה גדולה כל כך?" נראה שהפתעתי אותה. "את שונאת את קרינה?" שאלה בתמיהה. "מובן שלא, היא אחותי." אמרתי בחשד. "מדוע שאני אשנא את איוולה?" שאלה. ניצוץ שחור הבזיק בחדר, ובחורה בעלת מראה אפל השתגרה לצידה של אגאדה. "אחותי!" קראה והשתיים התחבקו. פערתי את פי. "את מבינה סילם? הסיפור הזה גדול יותר מאיתנו. גן העדן ישאר לנצח. יש לך פה קרובים, אהובים, גם אחותך. למוות אין משמעות פה." מילמלה. "אבל הסיפור, מעשי גבורה ואומץ, הם החשובים באמת. לאנשים נגמרת התקווה.." המשיכה איוולה. "ואנחנו מתים כדי לתת." האחיות אחזו ידיים, יוצרורת הרמוניה מושלמת של שחור ולבן. "מחכים לך פה, כבר הרבה זמן. למסכן כבר נגמרה הסבלנות!" דמעות של אושר ירדו במורד פני. רצתי אליו, מועכת אותו בחיבוק, ויצאנו יחד לטיול ארוך, מעדכנים זה את זה ומשלימים פערים, מאושרים זה לצד זה בעולם העלנצח.