°•המכשפה הנודדת•° – צבא (פרק 40ב)

°•צבא•° – פרק 40ב

סילם
רצתי, לא הצלחתי להפסיק לבכות. החרטה והגעגועים הכו בי כמו הצלפת שוט. "את חייבת להמשיך.." קולה של אגאדה דחק בי. צייתתי. "יותר מהר סילם, את חייבת למהר.."

ארו
לא הגעתי לעבודה באותו יום. כיביתי את הטלפון ונשכבתי במיטה, מחזיק את סיארה קרוב. אני לא מבין, ואין אף אחד שיסביר לי.
היא אהבה אותי בכלל? השאלה הדהדה בראשי. אני לא יודע. לעולם לא אדע, אבל אני חושב שכן. אולי היה לה מישהו? למה שהיא תעזוב ככה? זה לא הגיוני. האם היא דוברת אמת, והיא עוקבת אחרי אגאדה? או שהיא פשוט איבדה את שפיותה? ולמה שאגאדה תצטרך אותה דווקא עכשיו?
לפחות יש לי את סיארה. היא הביטה בי עם העיניים שלי. זה היה משונה, כאילו שאני מביט במראה אבל לא, כי המבט מגיע ממני לא ממני. השיער שלה שחור, כמו של סילם. מדהים איך שהמחשבה מנחמת אותי.
דפיקה נשמעה על הדלת. התעלמתי ממנה. הדפיקה התחזקה. לאחר מספר רגעים הדופק המיסתורי עשה דבר מה עם המנעול. קמתי, דרוך. הדלת נפתחה. "אבל.." מילמלתי. "שלום ארו." אמר סהר.

סהר
הבטתי בתינוקת. ארו החזיק אותה בעודו מכין תה. "איפה סילם?" שאלתי. "אני לא יודע." השיב. הטיתי את ראשי. "היא עזבה, אתמול בלילה. השאירה פתק." לא ידעתי מה לחשוב. "אני מצטער." אמרתי לבסוף. "על מה, על התרמית, על זה שהיא עזבה אותי או על זה שהיא עזבה?" שאל במרירות. "הכל, כנראה." נשכתי את שפתי. "באתי בשביל לעזור. יש חדשות." ארו הביט בי במבט משונה. "אווה.. בגדה בכולנו." אמרתי בכעס קל. "אתה מכיר את אווה?" שאל בהפתעה. "זה סיפור ארוך ומורכב, אבל עכשיו היא רוצה להרוג אותי, ואבא שלה עומד מאחוריה. גם אתם על הכוונת." ארו עיווה את פניו. "למה שאווה תהרוג אותנו? היא הייתה שושבינית בחתונה, אנחנו חברים שלה, כמעט שנה כבר." שחקתי את שיני. "זו די אשמתי. הוויצרים לא חוסמים יותר." הסברתי בפשטות. "לא חוסמים? למה הכוונה?" הוא נראה מבולבל. "בוא רק נגיד שאם אתה זורק את הבת של המושל, היא משחררת את הצבא שרוצה להרוג אותך." ארו נעץ בי מבט. "דאמיט סהר! מתי תלמד להסתדר עם בנות?! שוב הצבא הזה.. לעזאזאל. טוב שסילם לא פה." צעק. "אבל המשפחה שלה כן." זרקתי את המציאות בפרצופו. "אנחנו חייבים לצאת מפה." החוויר.
כעברו רבע שעה כבר יצאנו. סיארה כבר נרדמה, אבל ארו לא נתן לי להחזיק אותה. חצינו את הגבול הצפוני.