°•המכשפה הנודדת•° – פצעים (פרק 18)

°•פצעים•° – פרק 18

סילם.. היא כל כך יפה.. אין לה מושג. זה טוב, ככה היא תישאר שלי. הבטתי בה ברכושנות.
אני יודע אני יודע, היא לא שייכת לי, ובכל מקרה לעולם לא הייתי כולא יצור עוצר נשימה שכזה- אבל אהבתי אותה כל כך שלא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה שייכת למישהו מלבדי. העברתי את מבטי אל סהר.
מבטו נדד באומללות מאבן לאבן. היא לא מבינה שהוא אוהב אותה, והוא עם כל האומץ שלו לא אמיץ מספיק לאמר לה.
ריחמתי עליו על בדידותו, שכן הוא היה כל כך אומלל ללא איש לספר לו הכל.
"סהר?" קראתי אליו. "מה.?" שאל בקול סדוק.
"אתה רוצה אולי לעזור לי עם המפה?" אמרתי במבוכה. "בטח.." אמר בעגמומיות וניגש אלי. סילם נעצרה וחיפשה דבר מה בתיקה. הובלתי אותו אל מחוץ לטווח שמיעתה.
"מה עכשיו? רצית להזהיר אותי? להתרחק מסילם? כי אם לא שמת לב, החלומות שלי די מנופצים גם ככה." כתפיו רעדו. "ברור שלא" נעלבתי מעט.
"אז מה אתה רוצה אם ככה?" שאל בכעס מתון. "באתי לבקש ממך לוותר". הוא הביט בי בבלבול.
"המסלול שלנו עובר דרך עיר מבוצרת, אנחנו צריכים הפסקה כדי לקנות דברים. יהיה שם בר, המון בנות." הרמתי גבה.
סהר נרתע. "מה זאת אומרת?" שאל בזעם. "אני אוהב את סילם, וסילם אוהבת אותי." פישטתי את הדברים. "ואו, תודה רבה!" ירק סהר. נשמתי עמוקות.
"כשאנחנו נלחמים ככה, מה לדעתך עובר על סילם?" פניתי אל הצד ההגיוני שבו. "היא.. היא.." גימגם. "היא לבד, והיא כועסת." הסברתי. "ואני מבין שגם אתה" הבעתו התקשחה.
"הריב בינינו פוגע בשניכם. צריך לגמור עם זה" אמרתי בשקט. "בקרוב נגיע לכפר. זו הזדמנות חדשה, להחלים ולהתאושש." הצעתי. "איך אני אשכח ממנה?" התיישב סהר, ראשו בין ידיו. "אתה יכול לנסות". ההבעה שעלתה על פניו הבהירה שהבין.
"על מה אתם מדברים?" סילם הילכה לעברנו, בתזמון מושלם כמו תמיד. ניסיתי לחרוט את התמונה בראשי: סילם היפה, לבושה בגופיה ובמכנסיים קצרים, מגפי עור מוכתמים לרגליה ושיערה השחור אסוף בקוקו גבוהה. עיניה האפורות הבזיקו בסקרנות. "שום דבר" אמר סהר בביטחון.

הם כל כך יפים, שניהם. כמו שני חלקי פאזל תואמים. אני עוצר בעצמי מלייבב בקול.
ארו צודק, אני צריך לעבור הלאה. ככל שהזמן עובר אני נפגע יותר, וככל שהסכסוך בין שנינו מעמיק כך נוטף יותר רעל לתוך הקשר בניהם. זה לא בריא לי לחלום עליה.
ועדיין, סילם היא בעיני כמו מנהג ישן, הרגל שיש להיפטר ממנו. ברגע של חוסר תשומת לב אני מניח לעצמי לחזור ולהרגיש- לא, סהר. אני נוזף בעצמי. אתה רק תיפגע. אבל איך אפשר? איך אוכל להציל את עצמי?
"אתה פיצי" הדהדו המילים בראשי. מדהים איך שתי מילים יכולות לשנות בן אדם. הגעתי להחלטה, החלטה שבתקווה תעזור לי להתאושש. כעבור כמה ימים הגענו לעיר שארו הזכיר. הבטתי באנשים סביבי. מוזר היה לנסות לשם שינוי להתאהב, היות ובכל חיי התאהבתי רק פעם אחת- והיא עדיין מסתחררת בראשי לסירוגין.

סהר מתנהג מוזר לאחרונה, כמעט כאילו הוא מסנן אותי. ניסיתי לשאול את ארו במה מדובר אך הוא טען בתוקף שאין לו מושג- וכשארו מתעקש על משהו, אין דבר שיזיז אותו מעמדתו. בלילה היה סהר עוזב, בתירוץ כי התעורר בו חשק לצאת לטייל. ידעתי כי משמעות דבריו היא שככל הנראה הוא יוצא להשתכר, והדבר הדאיג אותי- הוא עלול להיפגע..
ידעתי שכבודו של סהר יפגע אם ידע שאני דואגת לו, אך מה כבר יכולתי לעשות? אני לא האחראית עליו. מצד שני, כן הייתי אחראית על ארו, וכשסהר היה עוזב התאפשר לנו להיות קצת לבד; שנינו בחדר השכור, לילה אחר לילה. אני מודה, ארו הפתיע אותי בעקשנותו- למרות כל הפיתויים שהצבתי בפניו, המשיך להתעקש כל פעם שזה לא הזמן, זה לא בסדר, אנחנו לא מוכנים. שלא כמו שציפיתי מבן טיפוסי, הוא לא דרש ממני את הדרישות הרגילות, ואף דאג לרסן אותי בכל פעם. אהבתי את החלק הזה שבו, העדין, כמעט שמרן, שביקש ממני לחכות, לטובת שנינו.
בוקר יום רביעי. קמתי, מנסה להיזכר כמה זמן אנחנו בעיר: יותר מדי זמן. הצבא התיישב באיזור קרוב למבצר, מתכנן כיצד יכבוש אותו. 'אנחנו צריכים לברוח מפה' הסכמתי עם עצמי בפעם המאה. הבטתי סביבי. ארו עדיין ישן, כמו מלאך שאיבד את דרכו. שיערו הארוך נע עם נשימותיו. העברתי את ידי על בטנו, מתפתה להעיר אותו ולדרוש את מה שרציתי ואת מה שהוא לא הסכים לתת. הכרחתי את עצמי לקום ולהתלבש. מגע הבגדים הנקיים העביר בי תחושה נעימה.. הרגשתי יפה. העפתי מבט במראה התלויה על הקיר ולקחתי את המסרק. לאחר סירוק מהיר שיערי התיישר. נראיתי מדהים. החולצה החדשה, בצבע זהב, הבליטה את הגוונים בשיערי והאריכה את פני כך שקיבלו מבנה שועלי כמעט.. עיני הכסופות נצצו בניגוד מושלם. נשכתי את שפתי. למרות האשליה שסיפקה לי התחושה, ידעתי שאני לא מושלמת. העפתי מבט בארו ובור נוצר בבטני. איך הוא נשאר איתי? אני, שגורמת לכל כך הרבה בעיות. ושוב חזרו מחשבותי אל הערב ההוא..
ישבתי על המיטה והירהרתי. מולי ניצבה קופסאת כדורי השינה. "רק שמונה!" צעקה אחרי המכשפה שקניתי ממנה את הכדורים. "תשעה יהיו קטלניים!" זעקה. הנחתי בידי שמונה כדורים. עמדתי להניח את הקופסא, אך דבר מה עצר אותי. "תשעה יהיו קטלניים!" מילותיה הידהדו בראשי. היססתי. לרגע נעה ידי לעבר הקופסא. הנחתי את הכדור התשיעי בידי. בהחלטה של רגע בלעתי, משאירה מאחורי בכוונה כדור אחד קטן..
"הייתי כל כך קרובה" מילמלתי, מתאמצת שלא לבכות. ומה אם הייתי עושה את זה? האם ארו היה מתאבד עד עכשיו? תהיתי. וסהר? הוא היה נשאר בכפר שלו, חיי את חייו בשקט ובשלווה בלי לדעת מה היה יכול לקרות? אולי היה עדיף.. נשנקתי. אל תחשבי על זה בכלל! הזהרתי את עצמי.
הוילה ששכרנו הייתה נחמדה. היא לא הייתה גדולה במיוחד- שני חדרי שינה, שירותים ומטבח- אך היא הייתה טובה מספיק. הצצתי לתוך חדרו של סהר. מצאתי אותו שרוע על המיטה, ישן. מראהו העיד עליו ששתה, וכעת היה שרוע במאין הנגאובר.. סקרתי את החדר, לפתע מבטי נחת על דבר מה ליד סהר. מיקדתי את מבטי בחשיכה, נזהרת שלא להעיר אותם. "בחורה?" שאלתי באי אמון. יצאתי מהחדר ורצתי לחדרי, מבולבלת ופגועה. התכרבלתי לצידו של ארו בתחושת הקלה ועצמתי את עיני.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
תודה רבה לכולם! תודה גם לכל הקוראים שלא הזכרתי עד עכשיו, אם אתם רוצים לזהור פשוט תציעו רעיון בתגובה! ובבקשה, בלי "מושלם תמשיכי", זה מחמיא מאוד אבל זה לא יעזור לי להשתפר.
באור הזרקורים שלנו היום עומדת ירדן המקסימה שאני ממליצה לכולנו לנסות ולהכיר, כי לכל אחד מגיע להיות מאושר!!

הנה הציור היומי: https://gm1.ggpht.com/SHCKyUQdo_I2TEJGCK4_m16pCMLkHKYFWugxTKSe1h7hs2QTCARm7naIwPVBdxB548i4lNb2mUBAOvcCE9bT5NCst491aYSCuZrq33WYuBLEulg_iGOiTKxXf8gkUXV3FtTopMk_vyX8zEhjn9SlLqmOtqeP4IdgSNsoQsz0x4Zk0DtMh5KwnIveKuIAtHdHk4nKreX1En5RcWUsqEt-p9xmOehyjD2-ZSR4BFu2MgksTeJ5MlU3Z-qfNA7CJiwAXWnLP3sUtYNrMo9pZhxHxWr4A0R90VXTjFNZH87KFz7iQ67jcB-rwCvX26Y-cinHNRowgDVNxQNyHrsUhoSHdF2-nJNhX1PLSSjcWuOtwaz-HA_zoVNvlL3rdYkzWHZ4ljkLhDJXOETv3bgrOxYKoMT2ugRPdKJyBA1ULL03ehV_t7Z8yX_cci4YC1-7Y8nakzzkkFCvyzL60Bx3WNndCT-DEYgXwp80PPNddNvFgKLD1ox2IPaUEEnFLrik511rRTbJ-GmBjURkASmsQUrcyk8QQYLZqbcKSc9RJc77CKQoEixz3vVgWt-8TVKGrAo8-w12traalVY=w1256-h813-l75-ft

אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel