°•המכשפה הנודדת•°- ערפדים (פרק 21)

°•ערפדים•° – פרק 21

רצנו, אולי שעות. שלושתינו היינו בכושר טוב, והצלחנו לפעור פער עצום מהעיר לפני שנעצרנו. הנחתי את התיק בהקלה.
סהר בוכה כל הזמן, אולי בגלל לולי, אולי בגלל הבנות. אני לא יודעת. אני מנחשת שזו הסיבה הראשונה, כי לולי הייתה החברה הכי קרובה שלו. היססתי, ממתי לולי הכי קרובה אליו? זו הייתי אמורה להיות אני, לא?

לא היה לי איך לפרוק, את ההרגשה הזו שתקפה אותי. שנאתי את עצמי, שנאתי את עצמי כל כך שכבר לא מצאתי טעם בכלום.. שנאתי את האוזניים שלי ששומעות אותם, ואת האף שלי שמריח, ואת העיניים שלי שתפסו את ארו והבינו כבר לפני. שנאתי את היותי אני, הלא אנושי, אני שיותר זאב מאדם. איזה סיכוי יש לי עכשיו? אני כמו כלב בשבילה, חיית מחמד. ניסיתי להשתנות יותר, אבל זה לא משנה- אני לא טוב מספיק, לא חכם מספיק, לא ג'נטלמן מספיק, לא מספיק. אני זאב.
ואז יש גם את לולי, לולי שאירחה לי לחברה בקרב, לא באמת מסוגלת לעזור אבל משדרת השתתפות, כמו קהל דימיוני. איך הם לכדו אותה? איך אפשר לתפוס דבר שאי אפשר לגעת בו, להרגיש אותו? זכרתי את הרשתות החשמליות, שירדו לפתע ולכדו, לפני שהספקתי לצמץ. או אז נשמעה השריקה וידעתי, אני חייב ללכת. ואיך הייתי נשאר? נשאר להיאבק באנשים שמסוגלים לתפוס אנרגיה..? סילם וארו היו חושבים שאני מת ונוטשים אותי, ואז הכל היה אבוד.
כבר הרבה זמן אני מרגיש שאני צריך לעשות את זה. אנשים מועטים עוברים בבריכה המטהרת, ויש סיבה לכך.
במדבר הדם קיימת בריכה שאיש לא יכול להסביר. יש שטוענים כי הערפדים תושבי המקום ייסדו אותה, אך גם בכתביהם העתיקים לא נמצא מעולם המתכון המגלה מה מרכיב את האדמה סביבה. כשאתה מוציא ממנה מים הם מאבדים את סגולתם, ומכאן שהקסם מגיע מהבריכה, אך אף אחד לא רצה לחקור אותה ולהסתכן בהריסתה. סגולתה של הבריכה להמר את כל היצורים החיים לצורה אנושית. היא אינה משנה את המחשבה או את החושים, אך היא נוטלת את כל הסגולות והחולשות.
כעת ניצבנו אל מול הקרקע החולית. "מדבר הדם" מלמל ארו. המדבר לבדו גדול ורחב כמו כל המרחק שעברנו מהיום ההוא בנשף, ומעברו השני נמצאת איוולמר "זנב השטן". המדבר עצמו לא שומם, אלא מלא בערים ערפדיות שמתגלות במלוא יופין הגותי רק בלילה, וביום נראות כמו לא יותר מקבוצת בניינים מוזרים.
"בואו, צריך לשכור חדר" אמרתי בקלילות. "שלא ינשכו אותך!" ציחקקה סילם ונשכה את ידו של ארו. הוא בתגובה חשף את שיניו והשמיע נהמה. גילגלתי את עיני, הם כאלה מטופשים ולא ריאלים בנוגע למצב בו אנו נמצאים. "יש צבא אחרינו. צבא! אם אתם רוצים חדר בגנון לכו תמצאו אותו" סיננתי. "אוף איתך! תן לפרוק קצת לחץ" צחק ארו. "אידיוט" מילמלתי. "אני אוהבת שהוא אידיוט" הגנה עליו סילם. "אאוץ'?" צחק. "מה? זו מחמאה" היא מצמצה לעברו בתמימות.
שוטטנו בעיר, מתפעלים מהמבנים המשונים והעכרוריים. "תראה!" קפצה סילם ומשכה את ארו לעבר ריבוע משונה. "יש פה פוסטר כזה!" התקרבתי אחריהם. "נו אז מה?" שאלתי. "מגניב!!" קרא ארו. "מה?" שאלתי וניסיתי להציץ מאחורי גבו של ארו. "רגע רגע, צריך לעשות את זה ברשמיות:" צחק ארו וכרע ברך. עיני נפערו. "סילם, את מוכנה להיות בת הזוג שלי?" סילם שילבה את ידיה. "לא". הוא נעמד וצחק. "מה?" היא החמיצה את פניה. "על מה מדברים בכלל?" שאלתי בפאניקה. "על הנשף. חוץ מזה הפעם אני רוצה שסהר יהיה הבן זוג שלי." הסמקתי. "אני נעלב" אמר ארו בחיוך. "מה אתה נעלב? ברור שאני באה!" צחקה ונישקה אותו. "זה יהיה מושלם."

ברדת החשיכה יצאנו לשוטט בעיר. כעת יכולנו לראות אותה במלואה, עם כל הנרות והקישוטים: גרפיטי על הקירות וערפדים מהלכים בין הבניינים- העיר זרחה באורות סגולים אדמדמים בסגנון גותי יפיפה. חייכתי חיוך רחב- היה זה מחזה מרהיב.
"יפיפה" אמר סהר בשקט. ארו הניד בראשו. "ארו? אתה יכול להסתובב לחפש נפחיה ולקנות לעצמך איזה משהו. סהר, אתה מצטרף אליו או שתבוא איתי לקנות שימלה?" שאלתי. סהר היסס לרגע. "אני בא איתך. ממילא אני לא ממש משתמש בנשק" ארו משך בכתפיו ויצא לדרכו.
"אני זוכרת שראיתי חנות איפה שהו פה.." קימטתי את מצחי. "שם!" נזכר סהר. נכנסו לחנות. "שלום?" קראתי. "סלום" נכנסה נערה ונעמדה מאחורי הדלפק. עיניו של סהר נפערו. היא חייכה, חושפת את שיניה. "באתם לקנות סימלה? חליפה אולי?" שיערה הירוק הכהה התנועע כשדיברה. "יש את הנשף הזה, מחר. יש לך רעיון מה אני יכולה ללבוש?" שאלתי. למשמע דברי עניה נצצו. שמתי לב לקעקוע של נחש וורד על כתפה. "אה, סה? קעקוע יסן, סל סבט סורן. הוא אמור לסמל פיתוי" הרמתי את מבטי. "הוא מקסים" החמאתי לה. "יס לנו פה מקעקע. רוסה לנסות? הראסון בחינם" הציעה. "לא תודה, אני אצתרך לדבר עם החבר שלי קודם. בת כמה את בכלל שאת עושה קעקוע?" שאלתי. היא הרימה גבה והצביעה על סהר בראשה. "הוא? לא. אנחנו ידידים." הנערה חייכה ומיקדה את מבטה בסהר. "אני מסטערת, זה לא מנומס מסידי. אני אלואי, ססה אומר סימחה וחגיגה, ואני בת חמס עסרה." חייכתי. "אני סילם, מלשון שלם, וזה סהר" היא צימצמה את עיניה לעברו. "סם מקסים. טוב, בואו נסתכל על כמה סמלות. אני חוסבת: סגול בהיר" סהר הסמיק. "קלעת בול" אמרתי לה. היא הובילה אותנו לעבר מספר דגמים. "ארו יאהב את זאת!" אמרתי והצבעתי לעבר שימלת סטרפלס ארוכה. אלואי הנידה בראשה. "יותר מדי חלק" אמרה והובילה אותי אל עבר שימלה שחורה בעלת עיטורים בצבע לילך ומחשוף. קצה השימלה נגרר על הרצפה. "עכסיו תמדדי!" ביקשה. לבשתי את השימלה. "היא מהממת!" קרא סהר. אלואי הנהנה בראשה. הבטתי במראה. השימלה באמת הייתה יפה, אהבתי את איך שהיא נראתה על הגוף. מצד שני היה בה משהו.. שובב. זונתי טיפה.
"לא" באתי לאמר אך סהר קטע אותי. "היא באמת נפלאה. תסמכי עליי, כולם יסתכלו עלייך" חזרתי להביט במראה. במחשבה שניה היא לא הייתה כל כך נוראה. "ניקח אותה" אמרתי והחלפתי לבגדי הרגילים.
"מה זאת אומרת? זה נראה נורא!" אמר ארו כשדיגמנתי לו את השימלה במלון. "למה? היא בסדר" התגוננתי. "זה לא אלגנטי בכלל. הכל חשוף ומכוער" אמר בכעס. "אז זה לא הטעם שלך? אז מה?" צעקתי. "את נראית כמו מופקרת!" התעקש. "אני נראית כמו נסיכה! זו האופנה פה, בכל מקרה." דבריו פגעו בי. "אני לא לוקח אותך ככה!" צעק והלך. התיישבתי על הרצפה ובכיתי. "על מה אתה כל כך מבסוט?" שאלתי את סהר המחוייך. "לא שמת לב?" שאל בחולמניות. "לא" אמרתי בזעף. "היא הסכימה!" קרא, מופתע מעט מן המילים. "מי?" שאלתי, סקרנית. "אלואי! הצעתי לה לבוא איתי לנשף והיא אמרה כן!" חיוכו התרחב. "יופי לך" אמרתי וחיבקתי את רגלי.