°•המכשפה הנודדת•°- סיוטים (פרק 11)

°•סיוטים•° -פרק 11
לולי אף פעם לא ישנה.. חשבתי בנמנום. סהר ישן מכורבל ליד האש. ארו נרדם בעודו מחבק אותי, שנינו יחד בשק שינה חמים. שמתי את ידי על ידו, הוא זע מעט, אך נראה שהמגע עזר לו לגרש את החלומות הרעים שתקפו אותו. יש לי מזל, אמר קול בראשי בעודי מתכרבלת בחיכו. בטני התמלאה פרפרים. "הוא שלי.." החלטתי בסיפוק. נרדמתי כעבור דקות ספורות.
התעוררתי למגע שפתיים חמימות. "בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת." אמר ארו. שערו הארוך החלק בהק בשמש. "בוקר טוב לנסיך החלומות" חייכתי בחזרה. "ישנת טוב?" שאלתי אותו. "ישנתי מדהים." הוא התמתח. העברתי לו חולצה מהתיק הקטן שעמד ליד שק השינה. "תודה." אמר בעודו לובש אותה. קמתי. הרגשתי מגעילה ומיוזעת בבגדים מאתמול, אך ידעתי שאין לי עוד סט ולכן לא הייתה ברירה אלא להישאר בהם. "בוקר טוב סילם!" רץ אלי סהר, מקשקש בזנבו. "בוקר טוב סהרון!" גירדתי לו מאחורי האוזן. לולי הבזיקה לידינו. "כולם ערים? אפשר לצאת?" שאלה בקוצר רוח. "מה לגבי ארוחת בוקר?" שאלתי מאוכזבת. "החיים קשים כשאתה בורח מצבא חיילים קטלני" השיבה לולי בציניות.
בימים האחרונים נודע לכולם על האיום המתקרב. לולי וסילם דאגו שלא לספר לבנים דבר על עברה של סילם, לביטחונם שלהם. הם הקפידו להימנע מדרכים ראשיות ומערים, הלכו כל הזמן ועצרו רק כדי לשתות, לאכול ולישון. הם הלכו בקבוצה, שולחים קדימה את לולי לוודא שהם לא מובלים למארב. סהר דאג להיות תמיד בקרבתם של סילם וארו, ותמיד איתגר את ארו למשימות שנראו טפשיות בעיניה של סילם. לרוב הם התווכחו או דנו בעיניינים שטותיים ולעיתים גם התרחקו מהקבוצה והשאירו את סילם לבדה עם לולי. כתוצאה מכך, את רוב זמנה בילתה סילם בחידוש כוחותיה ובאימוני תעופה. לולי עודדה אותה להמשיך כל עוד יש בה כוח, ובלבד שלא תתאמץ יותר מדי.
ערב אחד התכנסה הקבוצה מסביב למדורה בכוונה להכין ולאכול ארוחת ערב. "חמש ארנבות!!" התפאר סהר. "כמה צדת אתה?" מבטו עבר לארו. "איילה שלמה." השיב לו ארו בחיוך. "הרבה יותר קל לצוד איילים מארנבים, אבל אני מניח שלא ציפיתי ליותר מאלף." התנשא סהר. "מה הבעיה בזה? יותר בשר, פחות טרחה." השיב ארו בעלבון. "זה מטופש." אמרה סילם. "אנחנו לא נאכל חצי מהבשר הזה". הבנים השתתקו. "אם אתם רוצים להיות יעילים, נצלו את הזמן באימוני קרב ובעזרה ללולי. היא עובדת יותר משניכם ביחד." לולי מיקדה את מבטה ברצפה. סילם חזרה לאכול את הבשר. אחרי הארוחה ארו ניגש אליה. "מה?" שאלה בקוצר רוח. "למה את כועסת? תני לנו להתחרות קצת, לפרוק מתחים" אמר. היא חיכתה רגע לפני שהשיבה. "אתם תמיד משאירים אותי לבד." אמרה ושילבה את ידיה. "היית באה איתנו?" שאל בחיוך והסיט את שיערו מאחורי אוזנו. "לא, אבל זה טיפשי בכל מקרה." השיבה סילם ועיקמה את אפה. "נסיכה שלי. אני אוהב להרגיז אותך." אמר ונשק לה. מצב רוחה השתפר במעט. "הלוואי והיינו לבד." לחש לה. "מחר, אולי.." ענתה סילם, עיניה היו עצובות במקצת. "בואי, נלך לישון." אמר וחיבק אותה.
לילה. סילם התעוררה מבכי קלוש. היא הסתובבה אל ארו, מרגיעה אותו בליטופיה. "הכל בסדר" לחשה. נדמה שהוא נרגע. "הכל בסדר" נישקה אותו, דמעת הזדהות זלגה על לחייה. רעד עבר בו. היא הידקה את שק השינה ונרדמה שנית, כשהוא בחלומותיה.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
תציעו רעיונות, אני לא יכולה בלי.
Love you all3>
ZoeyAngel