°•המכשפה הנודדת•°- מצרה לצרה (פרק 14)

°•מצרה לצרה•° – פרק 14

התעוררתי. הרגשתי בחסרונו של ארו לצידי. הפרח כבר החל ליבול, אך לא עזבתי אותו- לא יכולתי.
הייתי חייבת למצוא אותם- לעזור להם. התרכזתי בזיכרון מבטו של ארו וקמתי על רגלי. רעדתי מעט- צעדתי מספר צעדים והגעתי למסכנה הנוראה שלמעשה אני לא יודעת איפה אני. דמעות של חוסר אונים זלגו מעיני. איפה אתה?
"צריך תוכנית." אמר ארו. "יש למישהו רעיון איך אנחנו יוצאים מפה?" שאל והציץ בין התריסים.
כשמצא אותם לולי ניסתה להעסיק את הדרקונית- סהר נפצע קשה והתחבא בארון קטן מובנה בקיר, מקווה שמתישהו היא תסתלק. הדרקונית ידעה דבר או שניים על הולוגרמות ולכן הבינה שאין לה שום דרך להזיק ללולי. לעומת זאת, סהר הפצוע כעת היה כלוא. הדרקונית אמנם לא ידעה היכן הוא מתחבא, אך היא ידעה שבשלב מסויים ימות מפצעיו וריחו ימשוך אותה לכיוון הנכון.
מודעת היטב ליתרונה, הדרקונית הרשתה לעצמה להירדם. שכן אין סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שאיש זאב פצוע יצליח לחמוק על פניה.. אך אלף יכול. ארו צעד בזהירות ונכנס לארון. הוא טיפל בסהר עד כמה שיכל, וכעת ישבו שלושתם ותיכננו את בריחתם.

מנקודת מבטו של ארו

"אולי עדיף שתשאירו אותי מאחור." הסתובבתי להביט בו. "מה פתאום. באנו לחלץ אותך." אמרתי לו. "אבל גם סילם פגועה. חייבים לוודא שהיא בסדר!" המשיך. "כבר אמרתי לכם, כשעזבתי אותה היא נרדמה. חוץ מזה, היא במקום בטוח ומוסתר- ויש לה אספקה של מזון ומים, דבר שאי אפשר לאמר עלינו." הוא הביט בי בזעם. "ותפסיק להיות כזה.. כזה גיבור כל הזמן! כל כך נחוש לא לקבל עזרה." לא הצלחתי לעצור בעצמי.
"אני כבר לא יכולה להעסיק אותה, היא תצפה לזה." אמרה לולי בנסיון להסיט את השיחה לנושא המרכזי. "אין לך איזה קסם אחר, אולי לרפא את סהר, או להשתיק את כל הרעשים שנעשה?" שאלתי, מאוכזב. "לא." עיניה נצצו. "אבל הבאת לי רעיון."
"את בטוחה?" שאל סהר לאחר מספר דקות. "מאה אחוז." אמרה לולי. רעד עבר בגופו. "זה יכאב רק קצת." אמרה והעבירה את ידה דרכו. הבטתי בו מאבד את הכרתו.
"תהיי עדינה איתו, כן?" ביקשתי בדאגה. "דיבוק הוא דבר קשה לביצוע. אני לא יכולה להבטיח שלא אתיש אותו למוות." אמרה בקרירות. הבנתי אותה, אך איזכור המות גרם לי לחזור ולפקפק בכל העניין. "לפעמים אתה פשוט.. כל כך לחוץ." פלטה לולי. הבטתי בה. "מה שיקרה יקרה, בסדר?" צימצמתי את עיני. "קל לאמר כשאתה חיי לנצח." השבתי לה והסטתי את מבטי.
לאחר שסיימה, קמה לולי על רגליה. "לפעמים אני שוכחת איך זה להרגיש." חייכה והתמתחה. "זה מוזר." פתחתי את הארון וצפיתי בה מזנקת מטה אל הרצפה. "תזהרי! תזכרי שהוא פצוע." נזפתי בה. הדרקונית זעה. התגנבתי לאיטי, נזהר שלא לגעת בזנבה העצום. אחרי הגיעה לולי בגופו של ארו. זה היה מחזה משונה- זאב גוסס שנשלט על ידי רוח- שלא מרגישה את פצעיו; מסוגל להמשיך בלי להתחנן לעצירה, אך עלול למות בכל רגע מתשישות. לפתע נע הזנב העצום וחסם את היציאה. "אני לכודה!" אמרה לולי. הדרקונית החלה לנוע, חסרת מנוח בשנתה. "היא מתעוררת!" קראתי בבעתה. בהחלטה של רגע דחפתי בידי את הזנב. לולי יצאה בריצה לכיוון היציאה. הדרקונית התעוררה, שאגה איומה נשמעה ברחבי המסדרון. "אל תרוצי כל כך מהר! הגוף של סהר לא יכול לשגר את עצמו כמוך!"
עיני נפערו בבעתה כשלולי-בגוף-סהר נפלה על הרצפה. "הוא לא יכול לרוץ יותר!" הסתובבתי אליה. "תצטרך לשאת אותו!" ביקשה לולי. שאגה נשמעה. הרמתי את סהר וברחתי.
הדרקונית הייתה איטית מדי. הגעתי אל הדלת ויצאתי מהמנהרה אל הנוף המוכר של ההרים. סהר הכביד עליי, אך לא יכולתי להשאיר אותו פה. רצתי לעבר המחנה.
"סילם!" קראתי. "סילם!" "ארו!" קריאתה נשמעה. עזבתי את סהר ורצתי אליה. "אמרתי לך שאני אחזור." לחשתי באוזנה שניה לפני שנישקה אותי.
תרועה נשמעה. "מה זה היה?" לולי יצאה מגופו של סהר. "הצבא מתקרב. הם ממש מעבר להרים" לא יכולתי לשאת זאת. סילם נשמעה… שבורה. "אי אפשר להמשיך עם שניכם במצב כזה." אמרתי בלחץ. התרועות התחזקו.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
תודה רבה רבה לOliv שייעצה לי איך לשפר את הכתיבה בשעות הקטנות ומלאות החוכמה שבלילה. אני מנסה. באמת שכן. זה פשוט קשה..
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel