°•המכשפה הנודדת•°- מעשים (פרק 25)

°•מעשים•° – פרק 25

"אני לא מאמינה!" צעקה אלואי. יצאתי אל המטבח. "סני בוגדים! בגלל אנסים כמוכם העיר מתמלאת נתסים! מספיק גרוע לחיות עם הנסוכים!" צימצמתי את עיני. "למה מפריע לך כל כך? בסך הכל הלכנו לאולם האחורי" התגונן ארו. "אתם מעודדים אותם! אני בחיים לא הייתי עוסבת ככה" טענה. "הם בסדר גמור" שילבתי את ידי. "רכרוכיים. הייתי סריכה לדעת!" אמרה בתסכול. סהר נשען על הקיר. "מה דעתך?" שאלתי. "זה לא בסדר. הייתם צריכים להישאר איתנו" אמר, עיניו נעוצות באלואי. "רואים? אבל במקום סה הלכתם והסתובבתם עם המתנסאים!" אלואי חייכה בניצחון.
"אוי באמת. מי את שתקבעי לנו באיזה צד של הבניין לעמוד?" רטנתי. בתגובה היא השתתקה ויצאה. ארו נעץ בסהר מבט- הוא גילגל את עיניו ויצא אחריה. "אני לא מבינה מה הסיפור הגדול. איזה פער כבר יש בין שתיינים לנשוכים?" שאלתי את ארו. "אני לא יודע" השיב והביט דרך החלון. "אוי לא" מילמל. התקרבתי אליו. בחוץ עמדה אלואי, צועקת על סהר. קהל קטן התקבץ סביבם. יצאני להפריד.
"נמאס לי מכולכם! יפי נפס! הגיע הסמן לטהר את העיר מכל הנסוכים והנבלות!" צעקה. "היא התחרפנה לגמרי" לחשתי ורצתי להוציא את סהר מהמעגל. הוא הביט בי בזעם. "אתם לא מסוגלים לחיות בשקט עם השכנים שלכם? מה הבעיה?" שאל בזעם. "הם מטונפים!" קרא קול מהקהל. אגרוף ניתח. במהרה פרץ קרב. ארו משך אותי החוצה. אלואי ניסתה להתנפל עליי. "סה בגללך! למה הוא מגן עלייך?!? נתסים מתרוממים!" צעקה. ארו צווט לה את הצוואר וצפה בה מתמוטטת על הרצפה. הבטתי בו בפליאה. "משאלה מאתמול" צחק.
תרועה נשמעה. "לא שוב!!" קראתי. "בחרו להם זמן" מלמל ארו. "סהר! הצבא בא!" קרא ארו. "עכשיו?!?!" צעק ונמלט מערפד מפחיד למראה. ארזנו במהירות ונמלטנו מהעיר.

"ואו. פשוט ואו. תזמון זו לא מילה" אמרתי. סילם חייכה והמשיכה לרוץ. "אוף.. לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר" ילל סהר. המשכנו לרוץ. "לאן הפעם?" שאלה סילם. הוצאתי את המפה תוך כדי רוצה וסרקתי את האזור. "בינתיים אנחנו עוברים מרחק טוב. אם נצליח להשיג עטלפים- יש מצב שנצא מהמדבר תוך פחות משבוע" סהר עיקם את אפו. "ובלי עטלפים?" נשכתי את שפתי. "שבועיים בערך" נאנחתי. "אז ברור שנשיג עטלפים" אמרה סילם. "עם איזה כסף?" שאל סהר בחשדנות. "תמיד יש כסף" אמרה סילם. נזכרתי בתכשיטים היקרים שנשאה עימה- מעולם לא תחקרתי אותה בנוגע אליהם. "כרגע אנחנו רצים לכיוון העיר גות, שבה נמצא גם האגם המפורסם" אמרתי. "אתה מתכוון לאגם המטהר?" שאלה סילם. הנהנתי בתגובה.
"אני מתכוון להיכנס" אמר סהר ללא התרעה מוקדמת. "מה?!?" שאלה סילם. "אני לא רוצה להיות זאב יותר. אני אהיה אדם. אולי ערפד אם אני אמצא מישהו שיסכים לנשוך אותי" עיניו היו ריקות. "ברגע שאתה נכנס אתה לא תקבל את עצמך בחזרה" אמרתי בשקט. "אני יודע" ענה.

הגענו לגות ושכרנו חדר. "זה היום האחרון שלנו בעיר כלשהי. מחר נקנה עטלפים ונעוף."
~זמן טריוויה~
עטלפים= כינוי לסוסים מכונפים שחיים במדבר. קיים עוד סוג, הפגסוס, אך הוא חיי בהרים המושלגים שמקיפים את הגבול הצפוני. עטלפים הם סוסים על מתים, והם אינם דורשים מזון או עצירות ביניים.
~~~~~~~~~

"סילם, מה עשית?!" שאל הקול. "אגאדה?" הבטתי סביבי. מולי הופיעה נערה בעלת שיער חום מתולתל. "אגאדה, זואי, קראי לי איך שתרצי. אני פה להעיר אותך" הבטתי בה בבלבול. "מה זאת אומרת?" שאלתי בבהלה. "עשית דבר פסול, וכעת אין לך דרך חזרה" אמרה בעצב. "הדרכים עוד ארוכות, ויקח זמן רב עד שתביני. עלייך להגיע לוויצ'רי" הנהנתי. "אבל מה עשיתי? אני יודעת מה המשימה" אמרתי. "אהבה היא דבר נפלא סילם, אבל צריך להיזהר. אל תשכחי- וויצ'רי היא פתרון זמני" קולה המתנגן הדהד בחלל. "תפסיקי לדבר בחידות!" התרגזתי. "יום יבוא ואיוולה תצטרך למות." נשנקתי. "היא אחותי!" צעקתי. "טעות. אחותך מרחפת בחלל, אני רואה אותה. איוולה החליפה אותה לחלוטין." נשכתי את שפתי. "והחלק השני?" שאלתי בתסכול. "את זה תצטרכי לברר בעצמך" אמרה והתמוגגה אל האוויר. "תחזרי! אגאדה! תסבירי לי!" התחננתי.
"סילם, תתעוררי"