°•המכשפה הנודדת•° – מילוט (פרק 40א)

°•מילוט•° – פרק 40א

סהר
"סהר! אתה לא נשאר? למה?" אווה נחתה לידי. "אווה, אני לא…" אמרתי. "חשבתי שאתה רוצה להישאר פה, להיות ביחד, במסדר." אמרה בבילבול. "אני לא רוצה להיות איתך." קראתי בתסכול. דמעות הבזיקו בעיניה. "לא התגברתי על סילם עדיין." לחשתי. "אתה עושה לי את זה בגלל אישה נשואה עם תינוקת?!? לעזאזאל איתך סהר!" צעקה. "מתי היא ילדה?" לחשתי. אווה נראתה אומללה. "בשבוע שעבר. נראית בדיוק כמו ארו." הסתתי את מבטי. "אני צריך לראות אותה." אמרתי והלכתי לכיוון הדירה, משאיר את אווה הבוכיה מאחורי.
השקפתי עליה מהחלון. "את באמת נראית כמוהו." אמרתי. התינוקת הביטה בי בחזרה. "את כזו מתוקה, זה חולני." סיננתי. היא חייכה אלי חיוך קטן. השענתי את הסנטר על ידי. "סיארה, לא כך? שמעתי שמועות. אני שונא אותך." הבהרתי. היא נראתה פגועה. "מצד שני זו לא אשמתך.." נאנחתי. "את יכולת להיות הבת שלי." נראה שהאפשרות מלהיבה אותה. חייכתי. "את בטח עוד תפגשי אותי. אני חי פה ביער," סיפרתי לה. "אבל ההורים שלך לא יודעים. את לא תספרי, נכון?" צחקתי. פירשתי את שתיקתה כהסכמה. "להתראות בינתיים, אלפית קטנה." אמרתי, נעלם בין הצללים.

סילם
לילה. התגנבתי מחוץ למיטה, משאירה את ארו לבדו. נכנסתי לחדר הילדים, ממלמלת מילות פרידה לסיארה הישנה. היא זעה באי נוחות. ליטפתי את ראשה, עוזרת לה לחזור לישון. הנחתי את המכתב על השולחן ויצאתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת כשהתגנבתי אל מחוץ לחומה.. ארו ידע על השליחות שלי, אך הוא לעולם לא היה נותן לי לצאת לבדי. "בבקשה שיבין.. אני צריכה אותו פה, עם סיארה." משכתי באפי. "אני חייבת להרוג את איוולה ולהיפטר מהאיום, להגן עליהם." נשאתי תפילה לאל דימיוני בעודי פורצת בריצה אל הצפון.

ארו
קמתי. "סילם?" קראתי. חסרונה היה כמו חור בבית, היא לא הייתה בשום מקום. סיארה התלוננה מחדרה. נכנסתי והרמתי אותה, ממשיך בחיפוש. יצאתי אל המטבח, צד בעיני דף לבן עם מסר בכתב ידה של סילם. הרמתי אותו, מערסל את התינוקת בידי השניה. "לא!" קראתי. סיארה פרצה בבכי. "לא.. סילם.." זעקתי. "איך היא עזבה אותי ככה?!?!" בכיתי, מנסה לשמור על קור רוח, ולו רק בשביל התינוקת המבוהלת שבזרועותי.