°•המכשפה הנודדת•° – לידה (פרק 37)

°•לידה•° – פרק 37

כעבור שמונה חודשים

"ארו! אתה מוכן לצאת להביא עגבניות? נגמרו ואין לי כוח" ביקשתי והתיישבתי על הספה, מצווה על הסכין לחתוך את המלפפונים. הרגליים שלי כאבו ומצב הרוח שלי היה לא יציב. "מה, את מכינה סלט?" צחק ארו ונכנס למטבח. השיער שלו, שפעם הגיע לו עד המותניים, היה מסופר עד לכתף. מאז החתונה הוא מצא עבודה כמורה בבית הספר המקומי. אני חושבת שזה מקסים. "יש לי חשק" נאנחתי. "לפחות אין לך חשק לשוקולד, הרבה יותר בריא" החיוך שלו היה מקסים. סימנתי לו בידי שיעזור לי לקום. הבטתי לתוך עיניו. "איך סיארה מרגישה?" שאל בנועם והביט על בטני. "טוב, היא קצת ביישנית כרגע, אבל מקודם.. כיסחה לי את הצורה בבעיטות" חיבקתי אותו. "בסדר, אני אביא" אמר ונשק ללחיי. פתחתי לו את הדלת וסגרתי. "טוב, פיצית, בואי נחזור לעבודה" אמרתי ונכנסתי לחדר הילדים. הוא היה מקושט בסגול לילך עם סרטים, פפיונים ופרפרים לבנים שתליתי בעצמי. הבטתי סביב, מסופקת. הוצאתי מהארון את הבגד החצי-מוכן וציוד תפירה וחזרתי למטבח. זה תחביב חדש לקטנה ולי, להכין לה בגדים חמים לקראת החורף.
מאוחר יותר באותו השבוע
חזרתי הביתה מבית החולים, מחזיקה את סיארה הקטנה. היא עוד לא פתחה את העיניים, אך כבר ידענו ממי היא קיבלה אותן- צורתן הייתה מלוכסנת, עם ריסים ארוכים ואוזניים שפיציות קטנות. "היא קופי שלך" התלוננתי. ארו חייך בשמחה. בליבי חשבתי שכל עוד היא דומה לו, אני מאושרת.. אחרי הכל אני מאוהבת בו לגמרי, ושניהם כל כך חמודים ויפים. עירסלתי אותה כנגד ליבי. "אומרים שתינוקות הכי אוהבים לשמוע את פעימות הלב של האמא, כי הם רגילים מהרחם" אמר ארו. "רוצה להחזיק אותה?" שאלתי ברכות. הוא הנהן בהתלהבות והרים אותה בעדינות. "היא כל כך שברירית" לחש. "היא דומה גם לך. יש לה שפתיים וסנטר מתוקים" הבטתי בה שנית. הוא צדק, תווי הפנים של ארו היו חדים יותר, ושל סיארה היו רכים ועדינים- כמו שלי. העברתי אצבע על בטנה. בתגובה היא עיקמה את אפה קלות. ארו פער את עיניו. "רואה? בדיוק כמוך!" צחק. חיבקתי אותו, מסדרת את אחיזתו. "זהו" חייכתי. הוא הביט בי, עיניו מסגירות עד כמה הוא מתרגש.
אני אוהבת לקחת הפסקה ופשוט לעצור את הזמן, להביט בפניו ולשכוח מה הייתי צריכה לעשות. להתלהב מחדש מהעיניים המלוכסנות שלו, הכחולות, מעצמות הפנים החדות ומהסנטר, מהשפתיים הדקות והגבות המושלמות.. לשמוח על המזל ולהבטיח לעצמי שיום אחד אני אחזור אליו, אליו ואל סיארה. קשה לרסן את עצמי כל הזמן, כי בכל פעם שאני רואה אותו אני מתלהבת מחדש. אני נמסה מהמראה; שני היצורים הכי קרובים לי ביקום, בעלי והבת שלי, ביחד.
אגאדה לא התגלתה אלי כבר זמן רב, אך מילותיה נשארו ברורות בראשי, וידעתי- אני צריכה לעזוב.