°•המכשפה הנודדת•°- וכך הכל התחיל

°•וכך הכל התחיל•°

עליתי על הבמה, לצידי אחותי התאומה קרינה. חיכינו שנים לרגע זה- הרגע שיכריע את גורלי. האם נגזרו עלי שנים של בטלה חסרת מעש, או הרפתקה מתמשכת?
קרינה ואני עברנו מבחני אישיות רבים וארוכים, הכל כדי לאבחן, לדעת מה התשובה.
"בנות שלי," קראה אימי, כתר הלבבות בוהק על ראשה. "לאחר חישובים ממושכים הגענו להחלטה הבלתי נמנעת- מי מבניכן תהיה המלכה הבאה." קולה הדהד באולם.
הקהל השתתק בצפיה. החזקתי אצבעות חזק והתפללתי, התפללתי שזו לא תהיה אני.
"המלכה הבאה-" קולה של אימי נשמע חנוק מדמעות. "המלכה הבאה היא סילם." נשימתי נעתקה. זעקת כאב וזעם הדהדה באולם.
"היא?" צווחה קרינה. דמעה בודדה זלגה על לחיי. "היא אפילו לא רוצה למלוך!" קראה בבוז. "למה אמא? אני לא מתאימה, את יודעת את זה." לחשתי. "ההחלטה קבועה! היא תשתנה רק בבואו של המוות!" קראה אימי.
שקט השתורר בכל הארמון, נשמע שאפילו הציפורים חדלו מציוצן."בסדר, אמא." אמרה קרינה, זעמה חודר את מעטה השלווה שעלטה על עצמה. היא השתחוותה קלות ויצאה בסערה. "קרינה!" קראתי אחריה. התחשק לי לצרוח, לצעוק, לבכות ולהשתולל עד שיגידו לי שזה חלום, חלום רע, שגיאה, שאני לא המלכה, שלא גזרו עלי חיים שלמים במשפט.
"מלכה לא בוכה." אמרה אימי וניגבה לי את הדמעות. חיבקתי אותה חזק. "אני לא רוצה…" יבבתי. "ששש… ששש… סילם, את נבחרת, ויש סיבה. את מכירה את קרינה, היא לא חצי אחראית כמוך." באותו רגע כעסתי, כעסתי לפחות כמו קרינה, אם לא יותר. כעסתי יותר משכעסתי אי פעם בחיי. וכעסתי בגלל שגורלי הוחלט על אופייה של אחותי.
התרחקתי מאימי. "אני שונאת אותך! אני שונאת אותך! אני שונאת אותך!" צרחתי וברחתי מהאולם. "קרינה! קרינה!?" קראתי. משלא ענתה, עליתי לחדרה לחפש אחריה. "קרינה? זו אני, סילם. אני מצטערת. את יודעת שלא רציתי בכך, זו לא אשמתי." קראתי בתסכול.
לפתע זינקה עלי דמות מוצלת עם סכין בידה. שערה היה שחור מאבל ועיניה אדומות משנאה. "קרינה! מה את עושה!?!" צווחתי וניסיתי להשתחרר. "למה את?!!" צרחה קרינה והניפה את הסכין. "מושלמת! תמיד היית מושלמת! היא תמיד אהבה אותך יותר!! מהרגע שנולדנו היא בחרה בך!!!" בהיתי בה באימה. "לא רציתי בכל זה!" התחלתי לבכות. "כפויית תודה! את אפילו לא מעריכה את מה שיש לך!" קרינה הצמידה את הסכין לעורי. "קרינה, מה קרה לנו? היינו כל כך קרובות!" בכיי התגבר. "יהיה כל כך קל להרוג אותך עכשיו, קל כמו לנשום. אבל אני אניח לך, בתנאי שתעזבי את הארמון הזה, ולא תחזרי לעולם." הינהנתי בפאניקה. "אוי קרינה, הם יאמרו שרצחת אותי, כמו שרצית לעשות." יבבתי. למרות כל הדרמה, אהבתי אותה. היא, אחותי היחידה, השקולה לי, רוצה במותי. "הכוחות שלך חזקים, את בוודאי תחשבי על משהו" חיוך מריר השתרע על פניה היפים של קרינה.
אימי היא שמצאה אותי, ללא דופק, עם המכתב הקצר ששירבטתי לפני שבלעתי את הכדורים המשתקים. ממבט ראשון נראה שאלה אינם אלא כדורים נגד דיכאון, אך כל מכשפה מוכשרת תזהה את התרמית אם תתבונן מקרוב מספיק. למזלי, אימי ההמומה הייתה מזועזעת מכדי לסקור את גופי ולכן על אף כוחותיה לא זיהתה שאני עודני בחיים. צפיתי בה נופלת על הרצפה, בוכה, קורעת את המילים לחתיכות. צפיתי במשרתים מכניסים אותי לארון מאבן שיש וקוברים אותי באדמה. נפרדתי בליבי מכל האנשים הללו, שהיו כל כך יקרים לי בחיי הקודמים. בבת אחת קיבלתי בחזרה את היכולת לזוז, בדיוק לפי התוכנית. לחצתי על כף ידי הימנית, מפעילה את הלחש שהטמנתי שם קודם, ונשמתי השתגרה לשיבוט שלי, שעמד מוסתר ביער הקרוב. השיגור התבצע בהצלחה מרובה, וכעת עמדתי מרוצה באמצע היער בידיעה שאי שם, קבור הגוף הקודם שלי. הנפתי את התיק על כתפי ויצאתי לדרך.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

נ.ר5 לא התעלמתי מהעצה שלך רק חשבתי שאין סיכוי שסיפור מעניין יתרחש בארמון, ורציתי התחלה שתעודד את סילם לברוח- קללה לא יכולה לעשות את זה. חוץ מזה, סילם היא מכשפה ולכן קללות לא עובדות עליה.
SeeMeNow אהבתי את הרעיון, רציתי שיהיה קרע בין שתי התיאומות וההצעה להתנקשות הייתה בכיוון. משם הגיעה הסצנה עם הסכין.
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
zoeyangel