°•המכשפה הנודדת•° – הסוף (פרק 47)

°•הסוף•° – פרק 47

סהר
"ראווינה!" הקול הידהד בחדר, גורם לאווה להסתובב בבהלה. "לא. זה מוקדם מדי." יבבה והרחיקה את להב הסכין מאיתנו. "את פנית כנגד המסדר, ביישת את כולנו." זיהיתי את הקול. זה היה אביה של אווה. זימזום דקיק נשמע כשאווה נזרקה אל השמים, משותקת. "הבה נחל במשפט." קרא. יצאתי ממקום מחבואי. האב ומלוויו לא התייחסו לנוכחותי.
"ראווינה אלקלאו, המכונה אווה." בקולו לא נשמע ולו שמץ היכר. "את מואשמת במעל שלושים וחמש עבירות כנגד המסדר. החמורות בניהן כוללות פניה כנגד הישות הקדושה אגאדה ונסיון התנקשות בקרוביה, כמו גם שיתוף פעולה עם השדה אוייבת המסדר, נטישת תפקידך וקיום יחסים. קיימים גם תיעודים שלך מחלקת ממי המרפא, והחמור ביותר- עבירת רצח, דבר בלתי מתקבל על הדעת. העונש, כפי שאת ודאי יודעת, הוא מוות קר בעונש הסכין הרטובה." קמתי על רגלי. "חכו רק רגע, אתה מתכוון להרוג אותה? היא הבת שלך. זה לא מגיע לה." אווה הזיזה את ראשה קלושות, מביטה בי במבט מתחנן. ליחשושי הפתעה נישמעו מקהל העדים. "זה לא עניינך, זאב." אמר בקור. צימצמתי את עיני. "ומה עם החפים מפשע? היא בהריון." בעצמי לא ידעתי מדוע אני נלחם על חייה, אבל משהו בעיניים שלה דחף אותי להמשיך. "תחכה עד שהיא תלד, ואולי היא תכפר על חטאיה." ראש המסדר הביט בי בסלידה עם שמץ התפעלות. "אין לך את הזכות לפסוק פה, למרות שראוי לציין את הנאמנות שלך לעובר ששתלת." המילים ננעצו בי כמו נציבי קרח. "ובכל זאת," השתיק את הקהל המלחש. איש עם קערה הושיט אותה למנהיג. הוא בתגובה לקח מהמים באצבעו ושירטט צורה באוויר. אווה צרחה. "מה אתה עושה לה?" צעקתי. הוא התעלם מקריאתי. לבסוף אווה השתתקה, עיניה מתגלגלות בארובותיהן. הבניין החל רועד, וחלקים מהתקרה החלו נופלים. "מי הסנדק?" שאל בסמכותיות, רגוע למרות המצב. "סקסטרו ארטרן." השיבה אווה מתוך הטראנס. האב חייך. קרן אור יצאה מגופה של אווה, ובהבזק חזק כולם נעלמו חוץ ממני ומסיארה. הבניין קרס מסביבינו. קפצתי מעליה, נואש להציל אותה מהחורבן. אבן גדולה נפלה על גבי וידעתי, אני עומד למות. ברגע האחרון נזכרתי בדבר מה שאווה לימדה אותי, מהימים ששהיתי ביער. לחששתי את הקסם, שוזר את נשמתי בכל מילה. הזוהר הזהוב הקיף אותנו, נכנס בתוכה. טיפת דם זלגה מגבי ונחתה על לחייה. "להתראות." יבבתי ונתתי לעצמי ללכת אל האור.

העובד נכנס לפנות את הריסותיו של הבניין שקרס. היה זה יום רגיל עבורו, סתם עוד דבר שבשגרה. הוא שרק בעודו מגלגל אבן גדולה ובוחן את הנזק. למיטב ידיעתו המקום היה סגור כבר שנים ומעולם לא תיאר לעצמו שמבין השרידים תישמע יבבה קטנה. הוא הלך בחשש לבדוק את מקור הרעש, כשמולו נתגלתה גופתו של זאב בעל עיני זהב, ולידו תינוקת קטנה ועיוורת. הוא מיהר להרים את התינוקת המיללת. מבין קפלי הבגד נפל פתק קטן וספוג דם. הוא פתח אותו וקרא:
אם אתם קוראים את זה אני כנראה מת, ומי יודע מה קרה לתינוקת. אם היא עוד בחיים, מחובתי לספר למוצא החדש שלה כי התינוקת יתומה, אין לה אב או אם. שמותיהם של הוריה היו סילם אגאדה זואהרט וארו אישרפ- הזוג המלכותי, והיא הנסיכה, ביתם היחידה. אני, סהר מונקול, אינו הסנדק שלה. הסנדק האמיתי הוא סקסטרו ארטרן מממלכת וויצרי. ס##רה, אם את קוראת את זה, תמיד אוהב אותך.
דמעות ירדו מעיניו של הפועל. הוא צימצם את עיניו בדאגה. על שמה של התינוקת היתנוססה טיפת דם שלא איפשרה לו לקרוא. הוא ניסה למחות אותה, ללא הצלחה. הוא הרים את התינוקת בזהירות, ורץ אל הארמון. הילדה, שנארתה לו עיוורת בתחילה, פקחה את עיניה. האישונים, שפעם היו בצבע ספיר כשל אביה, שינו צבעם לזהב מלכותי כשל הזאב.
התינוקת נימנמה בביטחון בידי המטפלות בארמון. היות ושמה לקה בערפל, החליטו לקבוע אותו על שם המציל שלה. פסל גדול הוקם לכבוד הזאב הגיבור, שאף כי ידעו עליו שהוא הציל את הנסיכה, עלילותיו לא עלו על הכתב מעולם. עבר זמן מה עד אשר סקסטרו ובן הסנדקות שלו עלו אל הארמון להצטרף אל המלכה לעתיד.
שני התינוקות שיחקו בחדר הצעצועים. סקסטרו נאנח. מעת והוא הסנדק, הוטלה עליו האחריות לנהל את הממלכה. הוא טילטל את ראשו. "אם הייתי יודע שאמא שלך מלכה, לא הייתי מסכים להיות הסנדק." אנחה שניה רמה בקעה מגרונו. הוא התיישב ליד השנים, מביט בהם בעניין. "סהרה ונטר, אני חוזה לכם גדולות."

~החתונה שלהם הייתה יפיפיה. סוף סוף גמרתי לכתוב את הסיפור הארוך ורב התלאות הזה בשלמותו. אני מודה, לא היה קל להעביר את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, שכן אני בעצמי לא חסר דעה.. אבל הנה, הסוף עומד פה במלוא הדרו, ואני גאה לאמר לכם כי זהו, ידידי, הסוף של ציד המכשפות.~

תודה לכל הקוראים המדהימים שלי שנשארו לכל אורך הסדרה הארוכה והמייגעת הזו, אני אוהבת אתכם! בעיקר אותך, שינגאמי!! מוטיבציה לא באה מהאוויר, אבל ממך בהחלט כן^^