°•המכשפה הנודדת•° – המלכה (פרק 36)

°•המלכה•° – פרק 36

אווה הובילה אותנו לתוך בניין משרדי. "יש לכם 15 דקות לדבר עם אמא של סילם דרך הראי, ואל תתנו לה שום מידע שיוכל לשמש כנגד וויצרי- אני סומכת עליכם, מובן?" הבהירה. הנהנתי. נכנסנו למשרד מרווח. "אני יוצאת" אמרה וסגרה אחריה את הדלת. "רגע! אווה, איך מתקשרים?" שאלתי, אך היא כבר יצאה. באמצע החדר ניצבה מראה עם קודן. "זה בטח כמו טלפון" אמר ארו בביטחון. הקשתי את המספר המלכותי, בו משתמשים רק המקורבים למלכה. המראה התערפלה. "מי דורש?" שאל קול מאנפף. "סילם זואהרט" קראתי. ארו שילב את ידו בידי. המראה התערפלה שנית, ואחר הצטללה. "סילם? את בחיים?!" קרא קולה הנדהם של אימי. נשמתי לרווחה. "מה קורה בארמון? קרינה בסדר?" שאלתי. "אנחנו לא אמורות לדבר. הראי מוחבא אצלי-" היא התמקדה בדבר אחר לרגע. "היא כלאה אותי בחדר, משכנעת את הנתינים ששום דבר מוזר לא מתרחש. אני לא יודעת במה מדובר.." מילמלה. "תודה לאל שניצלת" פרצתי בבכי ושמתי את ידי על הזכוכית. "אמא, על קרינה השתלט שד. היא לא שם יותר" ניסיתי להסביר. "מה זאת אומרת?" שאלה. "קרינה לא קיימת. יש רק איוולה. שד השתלט עליה" אמרתי, הפעם לאט יותר. היא הנידה בראשה כלא מאמינה. "את מעמידה פנים שמתת, ועד שאת יוצרת קשר.. זה?! את מצפה ממני להאמין?" הנדתי בראשי. "יש לך עוד משהו לאמר, או שרק רצית להשמיץ את אחותך?" שאלה באכזריות. נשכתי את שפתי. "המלכה?" יזם ארו בתגובה לשתיקתי. "מי זה?" שאלה. ארו התקופף לגובה הנכון. "אמא, זה ארו." אמרתי במתח. "מה הקשר שלך עם ה.. אלף, הזה?" קראה בבוז. ארו הביט בה בעלבון קל. "הוא בעלי." בריכה של אימה הצטברה בבטני. צפיתי בה פורצת בצחוק. "בעלך? כמה זמן עבר בכלל?" הסמקתי מעט. "היה נחמד אם היית מדברת אלי, כיצור חי" קרא בכעס. אמי השתתקה. "את לא צחקת..? זה רציני?" מלמלה בבהלה. נישקתי אותו בנחמה. "אל תדאג, יהיה בסדר" לחשתי אליו. האם החווירה. "מתי.." לחשה. "היום היה הטקס." אמרתי בקול רועד. היא אחזה בראשה. "אלוהים יעזור לך סילם. את צריכה שאני אציל אותך? אני בטוחה שנצליח להתגבר עליו.." הציעה. "אמא," עכשיו כבר באמת כעסתי. "ארו הציע, ואני הסכמתי. אני מאושרת, ובקרוב אני גם אלד,-" פניה החווירו כסיד. "ואני מרוצה מזה. טוב לי פה, אני אוהבת את החיים האלה" היא התחילה למחות. "הייתי מסכימה לארו מאה פעמים. התקשרתי כדי ליידע אותך, לא לבקש רשות." קבעתי. היא פרצה בבכי. "גברתי," ארו נשם עמוקות. "כשהתאהבתי בסילם, זה לא היה בגלל מעמד או ייחוס. אני אוהב אותה כי היא קיימת, שזה יותר ממה שאת יכולה לאמר על בעלך- אני בטוח." הבטתי בו בהערכה. "אני שומר עליה, והיא שומרת על עצמה. הכל בסדר.. לא מאיימים עליה ולא מכריחים, בסופו של דבר היא חזקה ומסוגלת לעמוד ולהגן על עצמה." אימי נראתה כשוקלת את דבריו. הוא זקף אצבע והמשיך. "אני יודע שלא הכרנו הרבה זמן, אבל זמן הוא דבר זניח אם משווים אותו לדברים שעברו בו. כמו שסילם אמרה, היא מאושרת, וגם אני, אנחנו נשואים והיא בהריון. אני מקווה שהבהרתי את עצמי.." סיים והשתתק, מחכה לתגובה הזועמת שלא איחרה לבוא. "מי אתה שתלמד אותי על אהבה? לבת שלי מגיע טוב יותר! אני כבר זקנה, ולמדתי כמה דברים בחיים, אתה לא יכול לדבר אלי בהתנשאות שכזו!" ארו נשם עמוקות וחייך את החיוך הקטן שכל כך אהבתי. "עם כל הכבוד, את טועה- כי שכחת שאני אלף," אימי הביטה בו בכעס. "ואלפים מתבגרים הרבה יותר לאט." לחש וניתק. "ניתקת לה בפנים!" קראתי בכעס. "לא היה לה שום דבר חשוב לאמר." התגונן. "עכשיו איך נפייס אותה? היא לעולם לא תכיר בנו!" מילמלתי בפאניקה. "לא צריך אישור ממנה." לחש. "ברור שצריך! היא אמא שלי! עכשיו מה נעשה?!" התרגזתי. "עכשיו נחזור לדירה." ביקש בכעס עצור. עקבתי אחריו בלית ברירה.
הוא התיישב על המיטה, מבטו עגמומי. נשכתי את שפתי. "אני מצטערת." מילמלתי. "יש לך אמא מקסימה" אמר בציניות. "אל תאמר את זה.." ביקשתי בעצב. "למה? את מסכימה איתה?" שאל. "ואם כן, אני באמת סתם אידיוט אלף ולא מבין.." הבטתי בו בסלידה. "אני כובל אותך? אולי כן, אני לא יודע, ואולי את בעצם מתחרטת…" זינקתי עליו, מצמידה את גבו למיטה. "אל תגיד את זה!" כעסתי. הוא הביט בי בחשד. "תאמר לי שאתה אוהב אותי!" דרשתי. "אני אוהב אותך." אמר ללא היסוס. "ואני אוהבת אותך! השלמנו?" חיוך קטן עלה על שפתיו. "רודנית." חייך. "ועכשיו, אדוני, אנחנו הולכים לעשות את מה שעושה כל זוג בערב הכלולות שלו. ברור?" חייכתי בשובבות. "כן המפקדת!" אמר ונישק אותי.

היער שקט בלילה. אני אוהב להסתכל על הירח מאיר את הצמחייה הטרופית, כל כך מיסטי ועוצמתי. כשאני אמות, הירח ימשיך להאיר, והשמש תמשיך באכזריותה לסלק אותו שוב ושוב- מתריעה על תחילתו של יום חדש.
בבוקר אווה באה. היא יודעת כמה אני שונא בקרים, אז היא מגיעה לנחם בכל פעם ולהקל על הידיעה שסילם וארו ממזמן כבר נישאו, ושהעובר בן חודשיים, שלושה, ארבעה.. היא מלמדת אותי כל מני דברים על דרכם של העורבים; איך הם מרפאים, ממה מורכב שדה המגן, כל מני דברים שבוודאי היו ממוטטים את וויצרי אם היו דולפים החוצה.. אבל בכנות, אני לא חזק מספיק בשביל לצאת מפה, וכנראה שגם כשאהיה לא אצא.
היא אומרת שהיא עוד תרפא אותי יום אחד, תחזיר לי את סהר הישן, הזאב, מי שהייתי.