°•המכשפה הנודדת•° – הכנות (פרק 34)

°•הכנות•° – פרק 34

"שלום יקירות" אמר קול גברי. "סקסטרו!" צווחה אווה וחיבקה את האיש הזר. "ראווינה!" חייך. "סילם, תכירי זה קסטי. קסטי, סילם" חייכה אווה. "שלום, סקסטרו." אמרתי בנימוס. "שלום סילן, אני חבר של אווה, מהילדות" השיב בנועם. "סילם" תיקנתי אותו. "כמו, שלם. בן אדם ששלם עם עצמו" הסברתי. "בכל מקרה, גברת שלמות פה מתחתנת," צחקה אווה. "או! מזל טוב!!" התלהבות כנה נשמעה בקולו. "אני יודעת!" צווחה אווה. "אתם, שניכם, יוצאים?" שאלתי בעניין. "אוה, לא. ניסינו פעם. קסטי לא טיפוס של דייטים או בנות בכללי" סקסטרו הנהן בהסכמה. "קיבלתי. יש לך פה שימלה במידה שלי?" שאלתי במידת מה של ייאוש. "טוב, שמרתי אותה לרגע מיוחד, אבל חברה של אווה.. בואו אחרי" אמר וסימן לנו בידו. "לא ידעתי שאתה מוכר שמלות" קראה אווה. "מה? לא. אני שכרתי את המקום כסטודיו" הסביר. נכנסנו לחדר רחב. סקסטרו הוציא שימלת כלה אדוקה באזור החזה ורפויה מהבטן ומטה, שקצהה נוגע ברצפה. ורד בצבע קרם תפור על קו המותן ותחרה עדינה באזור הגב.
"היא יפיפיה" החמאתי לו. "תמדדי אותה" ביקש. עשיתי כדבריו. "קסם!" קרא בהתרגשות. "דבר אחד אני מבקשת ממך- משניכם," ביקשתי בשמחה, בוחנת את עצמי במראה, "תעשו את אותו הדבר גם לארו?" אווה הביטה בי בהערצה. "הוא בעלך?" שאל סקסטרו. "כמעט בעלי" תיקנתי. "אווה, את השושבינית שלי?" שאלתי. "לא לא! אני לא יכולה.." הסמיקה. "עשית כל כך הרבה בשבילנו.. אחותי ואמא שלי לא יגיעו.." דמעה ירדה במורד פני. "אל תבכי! ברור שאני אהיה השושבינית שלך! שנינו נהיה" אמרה ומשכה באוזנו של סקסטרו. "נכון?!" שאלה. "או או אי טוב בסדר!!" נכנע. "תודה!" חייכתי בהוקרה. "אז יש לי שימלה גם בשביל אווה איפה שהו פה.." מלמל. אווה מחתה.
אחרי שכולנו התקבענו על לבוש, יצאנו לבקשתה של אווה לספא. בערב התלוו אלי הביתה."תיכנסו!" ביקשתי. אווה הנהנה. סקסטרו נשך את שפתו ועקב אחרינו. "הי! איפה היית?" שאל ארו בשמחה. "היא הייתה איתי. קנינו שימלה." אמרה אווה. ארו העביר את מבטו לסקסטרו ואווה. "הי אווה. ואתה..?" שאל בקול מתוח. "סקסטרו, אבל אתה יכול לקרוא לי קסטי. אתה ארו נכון?" השיב בקול מתוח משלו. "כן. אתה עזרת לסילם ואווה עם השימלה?" ארו נרגע מעט. "כן. אני תפרתי אותה" חייך בנימוס. "יופי! הן כבר שילמו לך?" שאל. "לא, הנחת חבר מביא חבר, אם תרצה. 100% הנחה" צחק ולחץ את ידו. "כן, קסטי הוא חבר וותיק" אמרה אווה. "אה, ארו, החלטתי שאווה תהיה השושבינית שלי." אמרתי בהתלהבות. "יופי! עכשיו אני בוחר אחד?" שאל בשמחה. "טוב חשבנו, אולי..-" באתי להציע. "אין לי משפחה ממש אבל אני אסתדר" המשיך. סקסטרו הרים את ידו. "אני יכול" התנדב. ארו הביט בי. הנהנתי. "בסדר. זה לא שיש לי מישהו אחר" מלמל.

"אני לא אוכל לטפל בך מחר" אווה נחתה לידי. "למה?" שאלתי באכזבה. "אני שושבינית בחתונה, אז אני אצתרך לעזור לכלה ולהתארגן וכל זה" הרמתי גבה. "מי הכלה?" אווה נעה באי נוחות. "טוב, אני מניחה שיש לך את הזכות לדעת שזו סילם" נאנחתי וכיסיתי את פני עם ידי. "את רצינית? אני צריך להיות שם" מילמלתי. "אתה לא יכול, הם חושבים שאתה מת" הסבירה. "אבל אני חייב לנסות לעצור את זה" אווה צחקקה. "זה לא רעיון טוב במיוחד" נעצתי בה מבט. "למה להרוס לי את החלומות?" רטנתי. "כי הם לא בריאים לך, או לסילם או לארו. אתה אפילו לא יודע" חייכה. "אני אוהב את סילם" הצהרתי. "היא דחתה אותי פעם אחת, אבל לכי תדעי. אולי היא התחרטה, והמוות שלי הרס?" אווה הנידה בראשה. "היא הייתה בוחרת בארו בכל מקרה, יש לה מחוייבות כלפיו" אמרה. "תמיד אפשר לבטל את מה שהיה" התעקשתי. "זה לא כזה פשוט. יש דברים שאי אפשר לבטל- ועדיף אם לא תדע למה אני מתכוונת. חוץ מזה," השתתקה לרגע. "מה רע לך פה, איתי?" בקולה נשמע רגש שלא הבנתי. "את לא צריכה להיעלב. אני רק מנסה לעקוב אחרי הלב שלי" התגוננתי. "גם אני" השיבה. "ואיזה לב יש לך אם הוא אומר שאסור לי להיות מאושר?" טענתי. פניה התעוותו. "רוצה סילם? תקבל סילם!" צעקה. חייכתי בניצחון. "זה אומר שתיקחי אותי איתך?" שאלתי. "כן. רק שתדע שמה שלא יקרה, אתה לא מכיר אותי ומה שתראה שם לא קרה באשמתי" חתמה. "בי" אמרה ועפה. "אבל מה עם התרופות?" צעקתי אחריה, אבל היא לא הסתובבה.