°•המכשפה הנודדת•°- דרקונית (פרק 13)

°•דרקונית•° – פרק 13

סהר הוביל אותנו לביתן קטן חצוב בהר.
"נראה נטוש" ציין ארו. "שלום?" נקשתי על הדלת. אין תשובה. "תפתחי אותה." אמר בביטחון.
"השתגעת? מה אם יש אנשים? אני אכנס ראשון, לוודא. אחר כך סילם- זה עלול להיות מסוכן" אמר סהר במגננה. "אני לא מרגישה שיש בפנים אף אחד" אמרה לולי בשקט.
סהר נכנס. הוא זינק על רגליו האחוריות וחיפש את מתג האור. "אל תיכנסו עדיין."
הוא סקר את סביבתו. החדר הראשי הוביל למסדרון חשוך בו מספר חדרים. "יש פה עוד. אני הולך לבדוק." אמר ונכנס לחדר הראשון. צרחה נשמעה.
"סהר"! צעקתי ונכנסתי בסערה אחריו, לולי וארו אחרי. בחדר עמדה ילדה קטנה, סהר עמד בפינה, המום ומבולבל.
"אנחנו לא נפגע בך!.." הבטיח ארו והתיישב מולה. "איך אני אדע?" עיניה היו כעוסות.
"את לבדך פה?" שאל סהר. הילדה נעצה בו מבט. "מה אתם חושבים לעצמכם, להתפרץ לי ככה הביתה?" שילבה את ידיה.
"לא רצינו להבהיל אותך, דפקנו על הדלת." תירצתי. "כאילו שאיכפת לי! מה אתם רוצים בכל מקרה?" שאלה בגסות. "רק רצינו לדעת אם יש מפה מעבר לצד השני?" הסברתי.
לולי צעדה צעד אחורה. "מה קרה לולי?" שאלתי. "אין מעבר!" עיניה של הילדה נצצו. "אני לא נותנת לאיש לחיות." היא חייכה חיוך מלא שיניים. "תברחו אידיוטים!" צעקה לולי. הילדה שינתה צבע לאדום כהה, עיניה התארכו.
ארו תפס את ידי ורץ, סהר מאחורינו, מנסה להאט את המפלצת. לולי השתגרה קדימה.
שאגה נשמעה- הילדה סיימה את התהליך והחלה רודפת אחרינו, נושפת אש לכל עבר.
סהר התכופף והחל לרוץ, עוקף אותנו בדרכו.
היא כמעט השיגה אותנו- הרגשתי בחום הלהבות מאחורי. נמלטנו לחדר צדדי, מקווים שאיבדנו אותה.
לפתע הבנתי שאני לבדי. העשן היה כבד, ראייתי היטשטשה. "הצילו.." ניסיתי לצעוק אבל גרוני יבש, הייתי זקוקה לחמצן. נשכבתי על הרצפה. כל כך נוח.. המרדף היה מתיש, לא תזיק לי קצת מנוחה..עצמתי את עיני.

אוויר. הוא הכה בפני כמו סתירה מצלצלת.
התעוררתי בידיו של ארו, משתעלת בחוזקה.
"סילם?" שאל בדאגה. "הצלת אותי?" הבטתי בו. "סהר מעסיק אותה. לולי ואני הלכנו לחפש אותך- תודה לאל שאת בסדר!" הוא הביט בי באהבה.
"סהר! איך עזבתם אותו? חייבים לעזור לו!" גרוני צרב. נעזרתי בארו כדי להיעמד, אך לבסוף נכנעתי והתיישבתי על הקרקע.
"הוא התעקש. לולי הלכה לעזור לו עכשיו. מה רצית שנעשה?" שאל בחוסר אונים והתיישב לצידי. "הייתי חייב למצוא אותך" לחש. נישקתי אותו. "תודה" העברנו מבטים מלאי משמעות.
"אני הולך למצוא אותם." נכנע לבסוף. "תשמור על עצמך!" הזהרתי אותו. עיניו התרככו. "אני אזהר." הבטיח.
הוא קטף פרח בר ושם אותו בידי. "נחזור עוד מעט- כולנו." אמר.

חיכיתי.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel