°•המכשפה הנודדת•° – דרמה באולם (פרק 31)

°•דרמה באולם•° – פרק 31

הגענו לנשף. בדיוק עברנו סבב שלישי של משקאות כשהרגשתי תחושת בחילה עולה וגוברת ונסוגתי אל השירותים. סגרתי את התא אחרי.
"סילם.." הסתובבתי, מופתעת. כבר לא הייתי בתא שלי, אם כי בחדר רחב ידיים. "אגאדה?" שאלתי. כהרף עין הופיעה דמותה לפני. "סילם, את מבינה עכשיו?" שאלה. "מה פשר התחושה הזו, אגאדה? אני חולה?" שאלתי. "לא, זו לא מחלה, אם כי היא עשוייה להרגיש כמו אחת. לא, אלה הם חיים חדשים" עיני נפערו. "למה את רומזת?" שאלתי בפחד קל. "הייתי מסבירה לך, אם לא ידעתי שאת כבר מבינה" זימרה. "הזהרתי אותך, כבר בליל המעשה" נשכתי את שפתי. "מה עלי לעשות?" שאלתי. "בתחילה, עלייך ליידע את השאר. זהו צעד בסיסי. את השאר כבר תביני לבד" אמרה והתפוגגה. בבת אחת חזרתי אל המציאות.
נאחזתי בידית התא וקמתי, יוצאת מחדר השירותים. אני חייבת לספר להם. צדתי את ארו במבטי. טוב. הוא פה. "איפה סהר?" שאלתי. "לא יודע" השיב.
מצאתי את סהר יושב על מעקה המרפסת. "סהר, בוא תיכנס! אני רוצה להכריז משהו" קראתי אליו. "כמה דקות" ביקש וסימן לי להתיישב לצידו. "אני הולך ומשתגע, והזמן מתחיל להיגמר." אמר בעצב. "הזמן למה?" שאלתי בבלבול. "את כל כך שקועה בארו ששכחת שאני קיים; כל יום מחדש אני קם לבדי, ולא הייתי רוצה את זה. אז הגעתי להחלטה" קימטתי את מצחי. "תעצמי עיניים" ביקש. "בסדר" אמרתי. הרגשתי במגע שפתיו על פי. פקחתי את עיני וניתרתי לאחור, רואה את העצב חוזר וממלא את עיניו. "אני מצטערת סהר, אני לא מרגישה כלום" דמעות ירדו על פניו. "חשבתי ככה" אמר וקפץ מעל המעקה. הרגשתי את הדם אוזל מפני. "לא" הנדתי בראשי ורצתי להזעיק עזרה.
מצאתי את ארו בין הרוקדים. "ארו!" צעקתי בבהלה. "סילם! יש לי משהו לאמר לך" אמר ומשך אותי החוצה. "זה חשוב! סהר! הוא-" באתי לאמר. "את יודעת, אני לא הייתי משקר לך" פתח ואמר, בוהה בשמי הערב. השתתקתי. "ברור שלא," התמלאתי בחוסר ביטחון. "ויש הבטחה אחת, שהבטחתי ולא קיימתי עד היום" אמר והסתובב אלי. השתנקתי. "בלעדייך אין טעם לשום דבר, וכשאת איתי אני הכי מאושר בעולם. אני מוכן להתחייב אלייך מאה פעמים ולעמוד בכולן לנצח- ואם את מרגישה כמוני," העיניים שלי התמלאו דמעות. הנחתי את כף ידי על שפתי וצפיתי בו כורע על ברך אחת. לנגד עיני הוא שלף קופסא סגולה קטיפתית. הוא התיר את הקשר הכסוף ופתח אותה; בתוכה ניצבה טבעת כסף יפיפיה, משובצת אבן כחולה. "תתחתני איתי?" שאל בעיניים מצפות. הרגשתי שהעולם מסתובב סביבי. "כמובן" אמרתי וחיבקתי אותו, שוכחת מכל תלאות המסע. "אבל גם אני לא הייתי כנה לגמרי" יבבתי, התנתקנו. "חשדתי בכך כבר הרבה זמן, אבל לא רציתי להדאיג אותך, והסתבר שזה נכון" עיניו נפערו בבהלה. "אני בהריון, ארו" אמרתי.