°•המכשפה הנודדת•° – דחליל (פרק 43)

ארו
"חתיכת דחליל." קראתי, משועשע למרות המצב. "אל תרד עלי, לך קרתה בדיוק אותה הטעות." התגונן. "יש הבדל." הרצנתי. "אה נכון, אתה עשית את זה במודע, סתם מתוך רשלנות." גיחך. "לא נכון. הייתי שיכור. ולא על זה מדובר.." הסברתי. "אלפים לא משתכרים, זה העונש שלכם על זה שאתם מתנשאים כאלה, חושבים שאתם שונים מהשאר וטובים יותר. פישלת, תודה בזה." אמר בזעף. "תקשיב טוב." קראתי, מתקרב אליו באיום. "אתה, שכבת שיכור עם ידידה שלך המטורפת הרצחנית אחרי ערב התהוללות, הכנסת אותה להריון וזרקת אותה. ועכשיו היא מנסה להתנקש בחייך. אני הייתי עם החברה שלי, מלאך משמים, כששנינו מטושטשים, על ידינו סימן לברית אהבה נצחית," הרמתי את אגרופי עם הקעקוע בגאווה. "כל זה אחרי שלקחתי אותה לדייט רומנטי- נשף ריקודים, ועוד לפני שידעתי שהיא בהריון כבר הצעתי לה להינשא לי. טיפלתי בה ובתינוקת, הייתי שם ועבדתי קשה, גם כשהיא כבר לא פה, ומה יש לך עוד להגיד? שזה קרה בשכרות? כי למקרה שאתה תוהה," עצרתי כדי לנשום. "סיארה היא לא טעות, היא גורל, ומתנה." סהר לא נראה מורשם. "כל הדיבורים על רומנטיקה אבל לפחות הבחורה שלי לא נוטשת." נשכתי את שפתי והבטתי מטה בבושה. אחר הרמתי את ראשי, נחוש להגן על כבודנו. "היא כן מבקרת." הוא גילגל את עיניו. גל של רוגז עבר בגופי. "סילם היא מלכה, סיארה היא נסיכה, וזה הופך אותי למלך," הדגשתי. "ואותך לסטוציונר גלגל שלישי." סהר שילב את ידיו. "לא ידעתי מה קורה. היא הכריחה אותי." נכנע לבסוף והמשיך ללכת. "וזו הסיבה שאתה דחליל. אנסו אותך, סהר. ועוד המסכנה הזאת אווה. לעזאזאל איתך, כמו חתול שחור." צחקתי כשהוא ירק הצידה בגועל. "אל תקרא לי חתול, גם אם יש לי מזל רע. זה יותר מעליב ממה שאתה חושב, בעיקר לזאבים." עיקמתי את אפי. המחווה הזכירה לי את סילם, והזיכרון הסב לי כאב. "בוא נחנה פה ללילה." הצעתי. סהר הנהן.
קמתי בלילה לליחשושים דקים. "סהר." לקחתי את סיארה בזרועותי. "אני הולך לבדוק." אמר. כעבור כמה דקות הוא חזר בריצה. "הם מצאו אותנו." קרא בלחץ. עקבתי אחריו בעודו משתנה לזאב. "קח אותה!" צעקתי, דומע. סיארה פרצה בבכי. הודיתי לאלים על הקשת שלי והחלתי מחזיר מלחמה.

סהר
אווה והמתנקשים שלה רדפו אחרינו, מחזיקים בידם סכינים וקשתות משוכללות. טיפסנו על ההר כאחוזי טירוף, מקווים לאבד אותם במצוקים. נשאתי את סיארה בפי בעוד ארו השיב אש בקשת. הצוק נעשה גבוהה כל כך.. "הם יושבים לנו על הזנב! תמצא מחסה!" זעק ארו. קפצתי אל מאחורי סלע גבוהה, זה קרה כאילו בהילוך איטי.
הסכין עופפה בקו ישר ומושלם, מסתובבת באוויר. הוא לא צעק כשהיא פגעה בו, הוא לא צעק גם כשהוא נפל, אבל אני בליבי צעקתי, יללתי והמשכתי לרוץ.

סילם
חיפשתי אותו, זמן רב כל כך.. איפה הוא? ניסיתי לשמור על קור רוח. מעולם לא נכשלתי בכך, תמיד מצאתי אותו- הוא הנשמה השניה שלי, אז לאן הוא נעלם? גם סיארה נאבדה לי בין הכל, והתחלתי לפחד שהגרוע מכל קרה. 'תפסיקי להיות פרנואידית.' נזפתי בעצמי. אך הפחד לא שכך.
אז המשכתי לרוץ.