°•המכשפה הנודדת•° – דאמיט סהר! (פרק 42)
°•דאמיט סהר•° – פרק 42
סהר
ארו איבד את שפיותו. הוא מתחיל לדבר לאבנים ולעצים, למקרה שסילם שומעת. היא חוזרת לפעמים בלילות, אבל רק בחלקם- אני לא מבין איך יש בה הכוח. הרבה מאוד קסם ואנרגיה נדרשות כדי לעשות את מה שהיא עשתה, ויותר מפעם אחת? היא הייתה עשוייה להרוג את עצמה, אבל ארו חשוב לה מספיק כדי להסתכן. הוא מצידו לא מצליח להסתדר כשהיא לא שם. הוא כל הזמן חושב רק על הפגישה הבאה, כמו מאין דיבוק קטלני שאין לו מרפא. כבר לא היה לי ספק.. הם נועדו להיות ביחד. סילם לעולם לא הייתה עוזבת אותו לגמרי, גם אם היא חייבת בגלל המשימה. אין לי סיכוי איתה, וגם אין לי את המסירות והאהבה שארו מפגין.. זה לא אני
אני לא זוכר מה קרה באותו ערב, וזה מטריד אותי מאוד. אני זוכר שאווה ניצלה אותי, שנכנסנו למקום כלשהו. הייתי שיכור לחלוטין, אבל יש לי תחושה רעה של חרטה. "היא מאחוריך, סהר. היא לא חוזרת." שיכנעתי את עצמי, ממשיך ללכת.
סילם
אני רצה, מעודדת את עצמי בתמונתו של ארו כשלמעשה אני פונה לכיוון ההפוך. הערב אני הולכת לבקר אותו. אני מבינה שהוא מתוסכל שהוא לא רואה אותי, לא מרגיש אותי שם, אבל אני לא יכולה לפגוש אותו באמת- לטובת כולם. כמובן שאני מתגעגעת אליו, אבל אני גם רוצה לוודא שהוא בטוח, והוא לא יהיה בטוח איתי לעולם.
ארו
"סילם?" קראתי. מה הטעם? היא לא שם. היא אף פעם לא שם. "אני כל כך לבד." התיישבתי. סהר מטפל בסיארה יפה, כאילו שהיא שלו. אני מודע לאבסורד שבדבר, אבל אני לא יכול לטפל בה לבדי.. אני צריך אותו. לפתע פיגיון עופף לעברי. זזתי הצידה ורצתי אל המחנה בבהלה. "סהר! אנחנו לא לבד!" קראתי. הוא קם מייד, לוקח את סיארה בזרועותיו. רחשים עברו בין העצים. "זה הצבא?" שאלתי. סהר הניד בראשו. "מתנקשים."
ניצבנו במחנה, מולנו יצאו ארבעה אנשים מקועקעים. "לא לזוז!" קראו, מכוונים אלינו את נשקם. "נו, סהר?" אווה יצאה מבין העצים. "מה עכשיו? לא הספיק לך לשלוח אחרי צבא? תביני, אני לא רוצה אותך!" קרא סהר בכעס. אווה נעה בעצבנות. "טוב, אני תכננתי להציל אותך, אבל עכשיו אני נזכרת למה לא עשיתי את זה." רטנה. "למה שתצילי אותי? תני לי ללכת ודי!" הבטתי בו באטימות. "סהר, תסתום. תן לה לדבר בבקשה.." אמרתי בקול שליו. "יופי! טוב אז ככה, הלילה ההוא? נכנסו שניים יצאו שלושה. אני די חייבת שתחייה עכשיו." פערתי את עיני. סהר הביט בה בבלבול. "אני לא רוצה לבוא איתך." אמר. דפקתי את ידי במצחי. "מה אתם רוצים ממני?" הסתבך. "אידיוט." קראה אווה. "יודעת מה? אני לעולם לא אהיה איתך. עדיף לך להרוג אותי." התחצף. אווה הביטה בו בשנאה. "תהרגו אותו." אמרה. פחתנו בריצה.
"סהר! נבלה מפגר חסר מוח!" צרחתי. "מה?" צרח בחזרה. "היא בהריון חתיכת מטומטם!" רציתי לתלוש את שיערי. "לעזאזאל." מילמל והגביר את מהירותו.
תגובות (2)
חח אחלה שם לפרקXD ויאי המשכתD:
אני ממש חייבת המשך*^*
תקשיב התחלתי לקרוא את הסיפור שלך אני רק בפרק 4 אז יקח לי זמן להגיד לפרקים הבאים שתעלי אני ינסה להדביק קצר מה שקראתיעד עכשיו יפה, ומותח.
אני מחר מעלה את הפרק הראשון בעונה החדשה אשמח שתגיבי שלי האם לאהבה יש גבולות, אשמח אם תיתני ביקורת.