°•המכשפה הנודדת•° – אתה אמיץ (פרק 10)

°•אתה אמיץ•° – פרק 10

פקחתי את עיני. "סילם!" קרא סהר. "איך את מרגישה?" שאל בנדיבות. "אני בסדר. מה קרה שם?" זיק עבר בעיניו. "היית מדהימה! גרמת לעצמך לעוף!" אמר בהתלהבות. "אה נכון. זה היה די מגניב הא?" שאלתי והתמתחתי כלאחר שינה קלה. העברתי את מבטי לארו, שישב מקווץ לבדו. עיניו היו אדומות מבכי. "הוא התמוטט." אמר סהר. "היינו חייבים לגרור אותו בכוח כדי למנוע ממנו ליפול לידים שלהם." עיניו נראו עצובות באמת. "אני לא כל כך מת עליו, אבל לראות מישהו נשבר ככה.." אמר והניד בראשו. "מה גרם לזה?" שאלתי. "אני חושב שעבר עליו משהו, שעד עכשיו הוא הדחיק, ופתאום התפרץ." סהר נראה מודאג. "זה בטח משהו שקשור בגבהים." טען. "ניסיתם לדבר איתו?" שאלתי. "הוא כל הזמן מתנצל, אני לא יודע על מה. אולי את תצליחי?" אמר בשקט. קמתי וניגשתי אליו. הוא הרים אלי את מבטו. "סילם, את ערה." אמר. "מה קרה לך ארו?" התיישבתי לידו. "אני לא…" עיניו נפערו. "זה היה בדיוק ככה.. אני מצטער. אני כל כך מפחד סילם, זה החזיר הכל. ההורים שלי, הם נפלו." הוא השתתק. "או." השבתי. "אני לא רוצה.. אני פשוט צריך קצת זמן לבד." אמר.
קמתי והלכתי לחפש את לולי. מצאתי אותה עומדת על סלע ליד הצוק. "ששש!!" סיננה לעברי. התקרבתי. הנוף שנשקף לעברי היה מפחיד. מדורות. המוני מדורות נדלקו במרחק קילומטרים ספורים מאיתנו. "שכירים של איוולה. הם יודעים לאן אנחנו הולכים." לחשה. עיניה הכחולות שיקפו את אורה של האש. "צריך לעזוב" ציינתי את הברור מאיליו. היא הפנתה את מבטה לעברי. "דיברת עם ארו?" שאלה. "כן, אבל הוא יצטרך קצת זמן." אמרתי לאט. לולי עיקמה את אפה. "אין לנו קצת זמן. את יודעת את זה" היא שבה להביט במדורות. "הלוואי והייתה דרך לגרום לו לשכוח." מילמלתי. "יש לי את הכוח למחוק זיכרונות, אבל זה יפגע באישיות." זרקה לולי הצעה לחלל האוויר. "אי אפשר פשוט לבטל אותו!" התכעסתי. "אני מפחדת שלא תהיה ברירה. קחי את זה כתנאי- זה או את או אני, הדרך שלי לא מוצאת חן בעינייך, תצטרכי לפתור את הבעיה בעצמך לפני שיהיה מאוחר מדי." אמרה בפשטנות. "טוב!" סיננתי. הסתובבתי אל ארו. הוא קם והחל ללכת. סהר רץ אליו. "ארו?" שאל. "אני בסדר. אני חייב להתעשת." הוא הפנה אליי את מבטו. "יש לי כל כך הרבה על מה לכפר. אני לא מאמין שכמעט הנחתי לך ליפול" עיניו התרוקנו. לא יכולתי לשאת את זה. רצתי אליו וחיבקתי אותו. "אני בסדר עכשיו." לחשתי. "זה היה אמור להיות אני." הוא השיב. "אני הייתי אמור לעזור לך, לא סהר." יבב. "זה בסדר, ארו. הכל הסתדר." אמר סהר והתיישב מולנו. ליטפתי את ראשו. אני אוהבת שהם מסתדרים. "סהר, אם אתה מוכן, אני צריך קצת זמן עם סילם." ביקש ארו. "אין בעיה." אמר סהר, נימה של קנאה מתגנבת לקולו. "לולי!" קראתי. "כן?" הבזיקה לולי מולי. זינקתי לאחור. "תתריעי לפחות!" התנערתי. "אני מוכן ללכת." אמר ארו. לולי חייכה אלי בהפתעה. "בסדר.." אמרה והשתגרה קדימה, סהר רץ לצידה. "אני כל כך מצטער." אמר ארו בפעם המאה. "אני יודעת שאתה מצטער. כבר סלחתי לך." השבתי. "החלטתי שאני רוצה שתדעי." פלט. השתתקתי במתח. "אלפים, אנחנו חיים הרבה זמן. קצת יותר מדי לרובנו. וחלק, פשוט.." הוא נעצר. "אנשים תמיד מתארים אותנו כעם חכם וחינני, אבל זה לא נכון. יש לנו הרבה אמנים, ואנחנו מאוד אתלטים, אבל אחרי מספיק זמן, אפשר להשתגע." הוא הביט בי, כמבקש אישור. "חלק משתכרים, מנסים להרוג זמן, חלק מעבירים את חייהם בחיפוש אחר תשובה. וחלק, פשוט גומרים." עיני נפערו. "אמא שלי לא רצתה לגמור, לא ממש. עדיין היה לה אותי. הייתי צעיר יחסית, אולי בן עשר בספירה אלפית. אבל אבא שלי- הוא הגיע להחלטה." דמעות עלו בעיניו. "אז הוא לקח אותנו, את אמא ואותי, לצוק גבוהה. קצת יותר גבוהה מזה. אמא הייתה אמורה להיות ראשונה, אבל היא סירבה, אז הוא דחף אותה." נעצרתי וחיבקתי אותו. הוא לא הגיב. "ניסיתי להגיע אליה, להרים אותה, אבל הייתי קטן. ואבא שלי, הוא קפץ גם. בסוף היא עזבה." בכינו ביחד. "ולא הייתי אמיץ מספיק להצטרף אליהם." לחש. נישקתי אותו, בפעם הראשונה מאז הנשף. "אתה הכי אמיץ בעולם, ארו שלי. אני אוהבת אותך".
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel