°•המכשפה הנודדת•°- ארו (פרק 27)

°•ארו•° – פרק 27

הידקתי את אחיזתי סביב מותניו של ארו וצווחתי בהנאה. הרוח ליטפה את פני. הוא צחק ודחק בעטלף להגביר מהירות ולצלול מבעד לעננים. העברתי את ידי בתוכם, יוצרת צורות יפיפיות במים וקרח. סהר ריחף מתחתנו, ישן. לא חששנו לו, כי ידענו שהעטלף מבין לאן לעוף מהמידע שקיבל בטלפתיה.
"ווהווו!!!" צעקתי כשעשינו לופ באוויר. הנחתי את ראשי על גבו של ארו, מעבירה יד על עמוד השדרה שלו. נרדמתי במהרה.
כעבור כמה ימים נעצרנו בכפר בשולי הדרך בפעם האחרונה, מחפשים אספקה לדרך שעוד צפוייה לנו בארץ הרשע איוולמר.

"צריך לצאת לרחוב הראשי לקנות אוכל ובגדים" אמרתי. סהר וסילם הנהנו. התבוננתי בסילם, נזכר בפעם המי יודע כמה שאנחנו יחד כבר יותר מחודש. זה מעט מאוד זמן, אך הוא הספיק לי כדי להגיע להחלטה. צדתי בעיני דבר מה. "אני.. אה.. אני אפגוש אתכם אחר כך" סילם הביטה בי במבט תמוהה. "ניפגש במחנה" אמרה בהיסוס. חייכתי והלכתי אל מאחורי הבניין. נצמדתי אל הקיר, מחכה שיעזבו. כשהייתי בטוח שסילם לא בסביבה, פניתי בחזרה לעבר שדרת החנויות. "אני בטוח שראיתי את זה איפה שהו.." מלמלתי ועברתי מחנות לחנות. נעצרתי, מולי החנות המבוקשת. צורף.
הרגליים שלי רעדו, אבל הכרחתי את עצמי להתגבר על ההתרגשות ולהיכנס אל החנות. הפעמון הקטן צילצל כשפתחתי את הדלת. "שלום?" פני האדימו. זה היה כל כך מביך, כאילו מה שאני מחפש חרוט לי על המצח. "הלו בחור. מחפש שרשרת אולי? יהלומים? פנינים?" נשכתי את שפתי. "טבעות, אולי?" המוכר הסתכל עליי כמו ענק שבוחן נמלה צולעת בזכוכית מגדלת. שיני החלו נוקשות ללא שליטה. לפתע הוא חייך.
"מזל טוב. יש תקציב? אני מציע לפי מה אתה יכול' עיניו שידרו חמימות, אך החום המועט לא הספיק כדי להרגיע את עצבי.
"אין תקציב ממש, אני לא קמצן" אמרתי בהיסוס. העורף שלי עיקצץ, וכל שניה דמתה לשעה. בחדר שרר מן מתח משונה, כמו בקופת חולים.
"טוב, אז יש לך כמה אופציות" אמר המוכר, הרגשתי טיפת זעה זולגת על מצחי. "יש שיבוצים, ויש חלק. אני מבין שאתה מחפש אירוסים, לא חתונה?" הינהנתי באיטיות, מבולבל. "אירוסים נהוג לבחור טבעת עם שיבוץ" המוכר הסביר, מנסה להקל עלי. "אפשר גם טבעת חלק, כיתוב או שטויות, אבל הכי טוב שיבוץ כי הכי נוצץ".
באתי להשיב לו, אך גרוני יבש. "איזה מקום אולי? בית שלה?" המוכר נשמע מתוסכל מעט. "לא.. היא.. אנחנו.. מנסים לשכוח מהעבר" אמרתי בצרידות. "צבע?" ניסה שנית. "סגול אולי.. "יופי! סגול.." מילמל ההמוכר וקימט את מצחו. "אני מרגיש.. תכלת ואפור.. טבעת כסף עם אבן ספיר?" ניסיתי לעקוב אחר חוט מחשבתו. "כן.. זה נשמע טוב" אמרתי.
המוכר הוביל אותי לעבר שולחן קטן עמוס באבנים קטנות. "זה חומר כסף לטבעת, יש כמה.." אמר והוציא מספר אבנים, מושיט לי אותן בשאלה. "ואלה אבן ספיר, דומות לעיניים שלך" מילמל. פני האדימו עוד יותר. בחרתי מבין האפשרויות וסגרנו על מחיר. אחר התיישבתי על הכיסא לידו בעודו מוציא חוברת. "סגנונות.. יש אלפים.." סימנתי לו בידי שיעצור. "אלפים, יפה." אמר והראה לי מספר תמונות של טבעות מרשימות. אחת צדה את עיני. היא הייתה טבעת יפה, לא מקושקשת מדי ולא חלקה מדי, מעוטרת ורדים קטנים. "זאת" ביקשתי, מחשבותי נודדות לחצי הורד על זרועי, שחציו השני מקועקע על ידה של סילם. עיניו של המוכר התמלאו הערכה. "בסדר. עכשיו אתה חוזר המלון ואני עובד. מחר אתה בא" הנהנתי.
יצאתי מהחנות, נהנה מאור השמש.