°•המכשפה הנודדת•° – אווה (פרק 33)

°•אווה•° – פרק 33

ארו עמד מול המראה בדירה השכורה, מבולבל. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "מה זה?" שאל. הבטתי בו שנית וצחקתי. "יש לך זיפים!" הוא נראה נעלב. "אל תצחקי. את יודעת כמה זמן לוקח לדבר כזה לקרות אצל אלפים? זה בטח בגלל המים של אווה" עיקמתי את אפי. "לא מתאים לך" אמרתי. "ברור שלא, ואין לי מושג איך נפטרים מזה. הפעם אחרונה שהלכתי לספר הייתה לפני עשור" הוא נראה מוטרד. "אני בטוחה שתסתדר." אמרתי והשארתי אותו לבדו. יצאתי אל העיר.
"אז.. הי. מה קורה?" שאלתי במבוכה. "אבא שלך מצחיק הא?" נכנסתי אל היער והסתובבתי. "סבתא שלך תמיד אמרה שהיא הייתה מדברת איתי ועם דודה שלך" חייכתי חיוך קטן. "זה מוזר קצת." הבטן שלי זעה מעט. פירשתי זאת כתגובה חיובית. "איך את היית רוצה שיקראו לך? משהו עם ק'? כמו דודה שלך? או ס', כמוני? ואולי אתה בן בכלל?" חשבתי על אפשרויות. "אספין, סאלי, אסל, סאש.. שמות עם ס' וא'." לפתע צף לראשי שם. "סיאר, ולבת סיארה" הבטן זעה שנית. "אתה צודק, זה מושלם"

"אני רק מנסה לעזור" אמרה אווה בשלווה. "אבל זה כואב!" התלוננתי בעודה מניחה את ידה על כתפי. "היא שבורה. אני חייבת לקבע אותה" הסבירה. "אי אפשר לקבע בעדינות?" רטנתי. "אתה תמות ככה. שברת את הראש, את כל הצד וחלקים מעמוד השדרה- ואני אפילו לא יודעת אם תוכל אי פעם לחזור לראות עם העין הזאת" הצביעה על התחבושת שעטפה את ראשי. נאנחתי. היא התכופפה והישירה אלי מבט. כל הכאב נעלם, והרגשתי רק תדהמה מהצבע הקסום שנשקף אל מול עיני. "תרגיש יותר טוב אם אני אנשק את הפצע?" צחקה. "אה הא" הנהנתי. היא התקרבה ונישקה את הכתף. נשנקתי. הנחתי לה לקבע ולהחליף את התחבושות. "אני חייבת לחזור. אבא שלי מחכה" אמרה ושיחררה את כנפיה הכלואות, זוג כנפי מלאך שחורות מעוררות יראה שנגררו אחריה כשהלכה. "מה זה מסדר העורבים, אווה?" שאלתי אותה. היא עצרה את נשימתה. "אתה לא אמור לדעת את זה, אז אל תבקש ממני לספר" ביקשה. "אם כך, למה זרקת את השם מלכתחילה?" שאלתי בתסכול. "התחשק לי" אמרה והמריאה, משאירה אותי לבדי.

דפיקה נשמעה בדלת. "נסיכה, את מוכנה לפתוח?" קרא אלי ארו מהחדר שייעדנו לילד. "אתה עובד על הקירות?" שאלתי וניגשתי לפתוח. "אה הא" אישר. "בוקר טוב" אווה עמדה בדלת. "אווה! מה את עושה פה?" שאלתי בשמחה. "באתי לקחת אותך," אמרה, מצביעה עלי באצבעה, "לקנות שמלה לחתונה. ואולי גם יום פינוק בספא.. סי?" שאלה בחיוך. "זה נשמע נהדר, אבל יש כל כך הרבה עבודה, ו-" באתי להתנצל. "אפ אפ אפ! את מתחתנת בקרוב, ואת לא הולכת עירומה. גם לא עם השימלה מהנשף. עכשיו די לתירוצים, בואי." אמרה ומשכה אותי אחריה. "בי ארו! יצאנו לקניות!" צעקה וסגרה את הדלת.
"אווה, זה באמת נחמד, אבל אני צריכה להכין ארוחת ערב, ולתכנן עיצוב לחדר, ולהכין הזמנות ואני גם צריכה לבלות זמן עם ארו.." נראה שהיא לא הקשיבה. "אז, איך את רוצה את השימלה? אנחנו בתחילת הסתיו, אז יהיה קצת קר… אבל לא קר מדי. אפשר גם סטרפלס אם את רוצה" נאנחתי. "בסדר, בואי נלך לקנות שימלה."
בהתחלה הייתי חסרת סבלנות, אבל עם הזמן הבנתי את הנקודה של אווה. גם שימלה היא עניין חשוב, ולאחרונה הייתי שרויה בהרבה מאוד מתח- נהנתי מההפסקה..
לבסוף הגענו לחנות נידחת בקצה העיר. בחלון הראווה ניצבה שימלה מכוערת ובלויה. "בואי ניכנס" ביקשה אווה. "אין טעם. עברנו בכל העיר ולא מצאנו, מה הסיכוי שפה תהיה האחת?" שאלתי. "את מכשפה, ארו אלף. אני חצי ציפור- קיימים קסמים בעולם הזה, וגם ניסים." אמרה ונכנסה. עקבתי אחריה. בפנים לא היה איש. "הלו?" קראתי.