הפילוסוף

הפילוסוף

הייתי תלמיד בבית-ספר תיכוני.
הרביתי בקריאת ספרי הגות ופילוסופיה. קראתי את כל ספרי אפלטון, סוקרטוס, ופילוסופים רבים אחרים. אהבתי גם לקרוא בעיון רב את ספרי הסופרים המצריים והערביים. הייתי מומחה גדול בתחום הפילוסופיה. הערצתי פילוסופים הערצה רבה וניסיתי להדמות להם ולאמץ את מנהגיהם.
מגיל צעיר מאוד כתבתי מאמרים רבים שדנו במדעים, אומנות ופילוסופיה. אמצתי לי כינוי ספרותי "משורר התעלה". תחת שם זה פורסמו מאמרי בעיתונים ובשבועונים. כולם חשבו אותי לפילוסוף בוגר ולא תארו לעצמם שהכותב הוא בסך הכל נער צעיר שעדיין לא סיים את חוק לימודיו התיכוניים.
בגיל חמש-עשרה גליתי שאיני משורר כי אם פילוסוף!

כשאמי האיצה בי להתרחץ התחמקתי באמרי:
ניקיון הגוף אינו חשוב,
החשוב באמת הוא ניקיון השכל והמחשבה".
זו היתה ההתחלה!!
כל מה שנשאר לי לעשות הוא להראות כפילוסוף.
הפסקתי להסתפר ושערותיי התארכו.
לא הסתרקתי והלכתי פרוע שיער.
לא התגלחתי וגידלתי זקן ארוך.
בחרתי בחליפה שחורה ומקמטת שהיתה גדולה ממדותי,
ענבתי עניבה שחורה שהיתה כרוכה על צווארי כמו חבל תליה.
כעת אני כמעט פילוסוף אמתי!!
עם ההופעה המרושלת,
השערות הפרועות והזקן הארוך.
אך היה חסר דבר אחר!

השכחה!!
ידעתי כי הפילוסופים האמתיים נראים מבולבלים, מפוזרים, ומרבים לשכוח!!
החלטתי לאמץ גם תכונה זו!! אך כיצד אעשה זאת? יש לי זיכרון חד מאוד! אני יכול לזכור פרטים קטנים שקרו לפני הרבה שנים. למעשה אני זוכר כל דבר! אבל כדי להיות פילוסוף אמתי עלי להראות כמבולבל וכמפוזר ועלי לשכוח דברים. כשמשהו פנה אלי בשאלה, הבטתי אליו בתמיהה ועניתי:
מה אמרת?
לא הבנתי!".
ידעתי למשל כי היום הוא יום ששי, אך הקפדתי לטעון כי היום הוא יום חמישי. כשנכנסתי לכיתה התיישבתי על מושב שאינו שלי ולאחר מכן התנצלתי:
"אני מתנצל,
שכחתי הכאן מקומי".
קמתי וישבתי במקום אחר שלא היה שלי כמובן.
כל חבריי ומכריי כינו אותי בכינוי:
"הפילוסוף המפוזר" וזה החמיא לי מאוד. הייתי הולך למקומות המפגש של הפילוסופים והוגי הדעות. ישבתי לצדם באותם בתי קפה מיוחדים. צפיתי לעברם בעיון רב וחיכיתי אותם כדי להראות כאחד מהם.

סיימתי את לימודי התיכוניים ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה, בחוג לספרות, אומנות ופילוסופיה כמובן. כל הסטודנטים והמרצים הביטו לעברי בתימהון ובתדהמה. הביטו כפי שמביטים בקופים שבגן החיות. המבטים האלה לא הפריעו לי, ההפך היה הנכון, החמיאו לי ונתנו לי את ההרגשה שאני פילוסוף והוגה דעות אמתי.
בימים הראשונים שלי באוניברסיטה ראיתי את "בסימה" חברתי לכיתה. היתה צעירה יפה ומלאת חיים. מצאה-חן בעיניי וניסיתי להתקרב אליה אך היא תמיד ידעה להתרחק ממני.
כשהלכתי ימינה, פנתה שמאלה,
כשהלכתי קדימה, פנתה אחורה.
כשהצטרפתי לחברים לשיחה, עזבה מיד ולא הביטה לעברי.
ישבתי ימים רבים וחשבתי כיצד להתקרב אליה. ידעתי שעלי לעשות מעשה חריג ויוצא-דופן.
תכננתי מה לעשות.
ידעתי שהדבר מאוד מסוכן, אך למענה הייתי מוכן להקריב את הקרבן.
נשאר רק הביצוע.
חיכיתי לרגע המתאים!!
באחד הימים, יצאנו לרחוב לאחר גמר הלימודים. ראיתי אותה עומדת על המדרכה ומחכה לאוטובוס. קפצתי לכביש והטלתי את עצמי מול מכונית מתקרבת. נפלתי ארצה כשאני פצוע והדם ניגר מידיי ומרגליי!
אנשים התגודדו סביבי וניסו לתת לי עזרה ראשונה.
הבחנתי בבסימה שעמדה בין הקהל הרב ואמרה: "זה הפילוסוף המפוזר!". התקרבה אלי, התכופפה לבדוק את פצעי. התברר שלא נפצעתי אנושות, רק מספר שריטות בפני ובידיי. הביטה אלי בחיוך ראשון ומקסים ואמרה:
"ברוך השם, לא נפצעת".
הבטתי לעברה מבט של חיבה ואהבה ועניתי:
"תודה על עזרתך, לא אשכח לך זאת לעולם!".
חייכה שנית ואמרה:
"אתה צריך להיזהר.
אסור להיות מבולבל ומפוזר!".
עניתי:
"את צודקת, אני צריך להיזהר!".
לפני שפנתה ללכת שאלה: "
מתי אביך נפטר?"
נדהמתי ועניתי בשאלה: "
אבי!
אבי נפטר?".
היתה מבולבלת וענתה:
"אני רואה אותך במצב הזה,
לא מסופר!
לא מגולח!
והחליפה השחורה הזו שאתה לובש,
העניבה המקומטת!!
הייתי בטוחה שאתה באבל".
הרגשתי כאילו דקרה אותי בסכין חד. :
אבי נפטר לפני חודש!". שקרתי.
הייתי מאוכזב וחשבתי:
"כיצד אינה מעריכה אותי?
כיצד אינה יודעת שאני פילוסוף?
לאחר זאת החלטתי שאיני פילוסוף.
לא רוצה להיות פילוסוף.
מיהרתי לספר: הסתפרתי תספורת מודרנית וקצרה,
גילחתי את זקני,
התרחצתי,
זרקתי את החליפה ואת העניבה
ולבשתי מכנסיים וחולצה בצבעים זוהרים.
הפסקתי לשכוח,
הפסקתי להיות מפוזר ומבולבל.
חזרתי ופגשתי את בסימה שהתפעלה מהופעתי החדשה.
התחלנו להיות ידידים טובים והידידות הפכה לאהבה עזה.
אנו מאוהבים!!
האהבה תפצה אותי על נטישתי לפילוסופיה!
טוב להיות צעיר מאוהב
מאשר להיות פילוסוף מפוזר!!

(