״רצים, לאן?״ פרק 3

נחתנו בפריז ב״שארל דה גול״. השעה הייתה שמונה בבוקר. יצאנו מהטרמינל והתקדמנו לעבר סוכנות נסיעות בשם ״וויאז׳״. עמד שם בחור בן 30 בערך, שערו היה שחור וטיפה ארוך, על הפנים שלו היה מרוח חיוך. די מזויף אני חייב לציין. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה, ועניבה כחולה. התקדמנו לעברו וניסיתי לתקשר איתו באנגלית.
״שלום, אני צריך שתי כרטיסי טיסה לבוליביה.״
״תן לי לבדוק לך אדוני״ הוא אמר בנימוס. 
אחרי כמה תקתוקים במחשב הוא אמר
״הטיסה הקרובה בעשר בערב.״
״תן לי שתי כרטיסים.״
אני בדן מסרנו את הדרכונים ושילמנו על הכרטיסים. סוכן הנסיעות נפרד מאיתנו ויצאנו מהשדה תעופה. 
״לאן נלך? יש לנו שלוש עשרה שעות לשרוף.״ שאלתי את דן.
״אני גמור מעייפות, ואני מת מרעב.״
״בוא נלך נאכל משהו, ואז נלך לנוח כמה שעות באיזה מלון או משהו.״
אחרי שהלכנו לאכול מצאנו איזה מלון קטן כדאי לישון כמה שעות. 
השעון המעורר צלצל, והורה שהגיע הזמן להתארגן. משכתי את עצמי מהמיטה. דן כבר היה ער. 
״ איך כבר קמת?״ שאלתי אותו בזמן שאני הולך לרחוץ פנים ולצחצח שיניים.
״לא הצלחתי לישון יותר מידי. חשבתי על מה שהולך לקרות.״ הוא היה נראה קצת מוטרד, אולי הוא מתחרט.
״אם אתה מתחרט, אני לא יכעס.״
״נראה לך? יהיה טוב.״
״אני באמת מקווה.״
המשכתי לעבר חדר המקלחת, האמת שדי פחדתי ממה שהולך לקרות. לא ידעתי מה יקרה. לא ידעתי מה אנטוני תכנן, איפה ענבל ומקס, והכי גרוע לא ידעתי אם זה יגמר. 
״קפה?״ צעקה של דן מהמטבחון קטעה אותי מהמחשבות. האמת שלא הייתי מתנגד.
״כן אחי, שתיים סוכר.״ אחרי שסיימתי להתארגן עלתה בי מחשבה משונה.
״מאיפה השגת קפה במלון המסריח הזה?״ שאלתי את דן בזמן שהריח של הקפה משתלט עליי. 
״הבאתי מהבית, אמרתי אתה מכניס אותי לאיזה מקום מוזר, לך תדע אם יש שם קפה. ואני בלי קפה לא מתחיל את היום.״ 
״אבל אין שם קומקום.״ החלטתי לצחוק קצת.
״נמצא שם דרך להתסדר.״ הוא התנער.
״אין אחי ותר על הרעיון, לא תשתה שם קפה.״ 
״שמע, אם אתה מנסה לגרום לי לרדת מהרעיון, לא ילך לך. ואני ישתה שם קפה, אתה תראה.״ הוא התחיל להתעצבן והחלטתי להפסיק. מה שהתמכרויות עושות לאנשים. 
״סתם אחי צוחק איתך.״ 
סיימנו עם הקפה התארגנו, זרקתי על עצמי את התיק ואמרתי
״יאללה בוא נצא לדרך, כשנגיע ללה פאס נקפוץ  אצל ג׳סיקה. נעביר אצלה לילה ואז נצא לדרך.״
״מי זאת ג׳סיקה?״ שאל אולי דן.
״אחותה של קייטי.״ 
לא היה צורך להוסיף, דן ידע מי זאת. קייטי הייתה בת הזוג שלי. הכרנו בטיול בארגנטינה, משם התחברנו. אחרי כמה זמן נהיינו ביחד. אחרי זה הגענו ללה פאס. למקום שפגשנו את ענבל ומקס. נכנסנו יחד למקום הזה, אסמנדיה. העולם הנוראי הזה. במהלך הקרב האחרון, לפני שיצאנו קייטי נהרגה. נהרגה מידה של ענבל. אמנם זה לא היה לגמרי מכוון, אבל זה בהחלט יכל להימנע. אחרי שיצאתי הגעתי לג׳סיקה, שבור ומדוכא. היא עזרה לי לקום על הרגליים אחרי כל מה שקרה. 
אחרי שתיקה של כמה שניות ביני לבין דן הוא החליט לשבור אותה
״יאללה בוא נצא לדרך.״
וכך עשינו. תפסנו מונית לשדה תעופה ויצאנו לעבר לה פאס.