״רצים, לאן?״ פרק ראשון.

שלום, זה פרק ראשון מספר שאני כותב. אשמח אם תקראו ותגיבו. מקווה שתהנו (:

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, כשהטלפון שלי צלצל. משכתי את היד לעברו לבדוק וראיתי מספר לא מזוהה. עניתי לטלפון, במבט לאחור כנראה היה עדיף אם הייתי פשוט משתיק, אותו טלפון באמצע לילה חורפי שינה אותי מקצה לקצה. 

״הלו״ מלמלתי מתוך שינה.

״איתן…אני יודעת שלא דיברנו הרבה זמן, אבל אין מישהו אחר שיכול לעזור לי״.

זאת הייתה היא, כלכך רציתי לנתק. הקול שלה עשה לי הרגשה כלכך לא נעימה. לא דיברנו כמעט עשר שנים מאז אותו המקרה, אותו המקרה שבגללו בחנתי אנשים כמה פעמים לפני שנתתי להם להתקרב. 

״את יודעת מה השעה?! אנשים עובדים בבוקר את יודעת…״

״ אני יודעת, אני מצטערת. אבל אנחנו חייבים להיפגש דחוף וכמה שיותר מהר.״

״ענבל באמת מכל הלב, לא באלי לראות אותך ובטח לא בלילה. נדבר בהזדמנות לילה טוב.״

ניתקתי את השיחה. לא יכולתי לחזור לישון, הקול שלה הטריד אותי והשיחה הזאת בכללי. מה כבר כלכך דחוף שהיא מתקשרת, אני הרי בחיים לא יסלח לה. ובכל זאת הוצפתי מחשבות. הרי עבר כלכך הרבה זמן, יש טעם לשמור טינה? אולי אני באמת צריך לעזור לה? מזה בכלל, ובמה זה יעלה לי? לא הספקתי לענות והטלפון שוב צלצל, אותו המספר. החלטתי לענות. 

״ איתן, אני מתחננת לא הייתי מבקשת סתם… זה זה קשור אליו הוא נעלם.״

הבנתי שאני חייב להיפגש איתה, כי למרות מה שקרה עדיין היה לי אכפת.

״ תפגשי אותי ב׳איי אנד אבל יו׳ בעוד חצי שעה?״

״סגור״. 

מאותה שניה הכל התהפך.

הוצאתי את עצמי מהמיטה החמה, זרקתי על

עצמי איזה ג׳ינס שהיה על הכיסא מצאתי חולצה. היה קר רציתי לחזור למיטה,הגיע החורף, רק לפני שניה היה חמים. התקופות עוברות, ואנחנו סופרים. סופרים ימים וחודשים מחכים שיעברו.
רוצים קדימה, רצים קדימה, ממשיכים, נופלים, קמים ושוב נופלים. הזמן חולף ואנחנו מבקשים. אנו יודעים להתסכל אחורה להתמלא בתחושת נוסטלגיה הנעימה, ולומר ״ כמה שהייתי נותן כדאי להשיב את העבר.״ איננו שמים לב לעכשיו מרוב עיסוק בעתיד, קצת שוכחים להנות. הזמנים עוברים ואנחנו מתבגרים, יש היגידו מזדקנים ומה אנחנו אם לא זכרונות. הזמנים חולפים וכך גם אנחנו. כל רציתי לחזור למיטה, ולחשוב שכל זה לא קרה.לאן לעזאזל הוא נעלם? האם זה קשור לאותו מקום? לא, זה לא הגיוני הכל היה מושמד וגמור. אין סיכוי. זה בטח סתם משהו וכרגיל היא סתם נלחצת. אני אתקשר אליו, זה בדיוק מה שאעשה. 

פתחתי את הטלפון דפדפתי בין השמות עד שמצאתי את השם המבוקש. בהיתי במסך, ככה להתקשר אחרי הכל? אחרי כל כך הרבה זמן? החלטתי שלא. 

יצאתי מהבית נכנסתי למכונית ונסעתי לפגוש אותה .

כשהגעתי שמתי לב שהיא מאחרת, תמיד הייתי טיפוס מקדים. חייב להפסיק עם זה אנשים נוטים לאחר. ״איי אנד דאבל יו״ היה מקום קטן ושקט שעבד עד השעות הקטנות של הלילה. סתם מקום לשתות כוס בירה בשקט, ולחשוב על דברים. מקום של טיפוסים בעיקר. המקום היה נראה כיאילו הוא מועתק משנות השישים הישר אלינו. המקום היה ריק, היו שני גברים בסביבות גיל הארבעים שישבו על הבר בנפרד. הראשון היה קירח וגדול ושתה חצי בירה,ונשנש בייגלה.השני היה גבר שלבוש בחליפה, הג׳קט שלו היה זרוק על הכיסא ליד, והעניבה הייתה פתוחה. הוא היה מרוח על השולחן, ולידו הייתה כוס ויסקי חצי מלאה עם קרח שכמעט נמס. הברמן היה בחור צעיר בערך בן עשרים. הוא עמד שם וניגב כוסות, התיישבתי לי על שולחן בפינה והזמנתי הפוך גדול, המלצרית התעקשה על מאפה או משהו אבל אני לא כל כך סומך על המטבח פה. בנתיים החלטתי לבדוק כמה מיילים בטלפון, המכשירים ניהיו ממש משוכללים וחכמים אני עוד זוכר תקופה שהתפעלו מהמצלמה.בדקתי את השעה, השעון הראה על שלוש ועשרה. חשבתי שאיחורים אופנתיים זה כבר לא באופנה, מסתבר שטעיתי. החלטתי להתקשר לבדוק מה קורה. חיפשתי את המספר בשיחות האחרונות וחייגתי.

״הגעתם למענה הקולי של-״ לא היה צורך להמשיך ניתקתי. זה היה קצת מוזר ואפילו לא נעים, אני כל כך לא במצב רוח למשחקים. החלטתי לנסות שוב.

״הגעתם למע-״ טוב אני מתחיל להתעצבן, אני נשבע שאיך שאני רואה אותה היא תטעם מהקפה הזה מקרוב מאוד. מה לעזאזל קורה פה, איפה היא נעלמה? החלטתי שהספיק לי ואני לא מעוניין להמשיך וללכת הביתה. השארתי את התשלום על השולחן, החלטתי לוותר על לגימה נוספת של הקפה אולי אצליח להירדם. לבשתי את המעיל ויצאתי לכיוון הרכב, אני חייב להחליף מכונית חשבתי לעצמי. אמנם המאזדה שנת 2000 נתנה עבודה טובה הרבה שנים אבל היא כבר נראתה עלוב. הצבע כבר מזמן היה דהוי, ובכלל מגיע לי להתפנק קצת. נכנסתי לרכב הכנסתי את המפתחות, כשלפתע נשמעה דפיקה חזקה על החלון. זאת הייתה היא, היא כמעט לא השתנתה שיער ארוך ומטולטל בצבע שחור, פנים חמודות וקטנות ועיניים ירוקות מלאות חיים כמו יערות הגשם. גופי התמלא ברגשות, כמה שהתגעגתי אליה. היא הייתה כל כך חסרה לי, רציתי אותה חזרה למרות מה שהיא עשתה. היא לבשה קפוצ׳ון אפור דהוי וג׳ינס ישן ונראתה נורא נסערת. חזרתי לעצמי מדפיקה נוספת על החלון. היא ביקשה להיכנס.מה כבר איהיה? חשבתי לעצמי, והכנסתי אותה פנימה.
״ קצת לא יפה לאחר…״ אמרתי באדישות.
״תסע, תסע מהר! מבטיחה להסביר לך הכל! זה חוזר! תסע כבר!!״ היא צרחה עליי.
הבנתי שאין מה להתווכח, ונסעתי בלי לחשוב פעמיים.
״לאן לנסוע?״ שאלתי. 
״לא משנה העיקר תסע!!״ היא ענתה לי.
הקול שלה הטריד אותי, וגם מה שהיא אמרה. ״זה חוזר״ איך זה יכול ליהות? אני הייתי שם לפני עשר שנים, כשזה נגמר והושמד. זה אומר שהסיוט הזה שוב מתחיל? 
 את מוכנה להסביר לי מה קורה כאן?״ צעקתי. 
״ אני… אני ראיתי אותם…מאני נשבעת״ היא אמרה בקול שהיה נשמע כמו בכי.
״איך? זה לא הגיוני״ אמרתי, פחדתי להאמין.
״ועכשיו גם מקס נעלם.״ המשפט הזה הכה בי, הוצאנו אותו בשערות אחרונות מהמוות, מאז הוא השתגע. הוא התחיל לפתח אובססיה לעולם הזה ואיבד את עצמו לגמרי.היא המשיכה
״הוא לעולם לא הניח לזה, הוא תמיד חיפש איך להחזיר את זה. כל השנים האלה, אני מפחדת שהוא בצורה כלשהי הצליח להחזיר את זה.״ 
המילים לא יצאו לי מהפה.
״ומה… מה קורה עם זה?מה אפשר לעשות״ מלמלתי.
״תעזור לי, אני לא יכולה להילחם בזה לבד. זה ימצא גם אותך, אנחנו חייבים לחזור לשם.״
הורדתי את ענבל ונסעתי הביתה.נהגעתי הביתה השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, עוד שעתיים אני מתעורר. מושלם. נראה לי אני אקח יום חופש, אגיד שקיבלתי קלקול קיבה או משהו, הם יבינו. פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח. אחרי המקלחת חשתי תחושת רעב, והחלטתי להכין לעצמי משהו קטן. הלכתי לכיוון המטבח כשלפתע נשמע הפעמון של הדלת. למה שהיום הזה יגמר בכלל? התקדמתי בחשד לעבר הדלת והצצתי בעינית, לא היה שם אף אחד. פתחתי את הדלת, רוח נשפה עליי והעבירה לי צמרמורת בכל הגוף. היה קר הרחוב היה שומם, לא היה זכר לשום נפש חיה. מוזר, חשבתי לעצמי ונעלתי את הדלת.חזרתי למטבח, די עבר לי התיאבון בגלל הארוע האחרון אז החלטתי לוותר על הארוחה. הרמתי את הגבינה, ונגלתה אליי מעטפה. תפסתי את המעטפה, רציתי לזרוק אותה. זה באמת חוזר, איך זה יכול ליהות? עזבנו, לפני הרבה שנים אפילו כמעת שכחתי. עדיין הייתי מתעורר בלילה שטוף זיעה נזכר באותו לילה ארור. השמדנו את המקום הכל עלה באש, התפוצץ אנשים נהרגו. גם הוא אנטוני, ראיתי אותו שם שוכב על הרצפה במעורה שלו. המקום הזה היה סוג של משרד, חולצתו הייתה קרועה פניו היו מלאי דם וכל גופו היה שרוט. הוא היה ללא רוח חיים. ואז חצינו את המעבר אחד ולתמיד, לא הייתה שום דרך חזרה. לא היה לאן לחזור הכל הושמד. אז איך זה הגיוני? 
פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה מכתב. במכתב היה מודפס 
״שלום לך, התגעגעת?
חשבת שתברח, אבל מצאתי אותך. תמיד אמצא!
אתה בסכנה,החבר שלך מקס כבר אצלנו. השמדת את העולם שלי, זה מה שתקבל בחזרה. אתה שייך לפה.

אנטוני.״
רעדתי, זה לא יכול ליהות…מאני חייב לברוח. למה זה מגיע לי? אחרי שזה סוף סוף נגמר, אחרי שלוש שנים של סבל. שלוש שנים במקום הזה שהיה כמו כלא. הרגשתי חופשי סוף סוף, אדון לעצמי.שלוש עשרה שנה עברו מאז היום שבוא נהרסו חיי, וזה עדיין לא נגמר.

התקשרתי לעבודה, והודעתי שלא אגיע היום. החלטתי ללכת לישון קצת. אחרי המון מחשבות וניסיונות להבין מה קורה סוף סוף

הצלחתי להירדם