׳מעורבים׳- פרק 3 ׳מטרה׳

הייתי על הרצפה, כנראה, אפילו לא הרגשתי, לא חשבתי, הנחתי את ראשי בין ברכיי והיה לי קשה לנשום.
ניסיתי להבין את מה שאדם וסקאי אמרו אבל לא הצלחתי, ניסיתי להרים את מבטי אבל הוא שקע בחזרה למטה.
״תשלוט בעצמך״ קולו של אדם חלחל למוחי, לא ידעתי אם הוא אמר את זה עכשיו או קודם, אבל ידעתי שהוא צודק, אני צריך לשלוט בעצמי.
אבל איך אני יכול? היא כאן, כאן אחרי שלוש שנים שחשבנו שהיא כבר… לא יכולתי לחשוב על זה אפילו.
נשמתי עמוק. לקחתי נשימה ועוד נשימה כדי להרגיע את עצמי.
הרמתי את מבטי אל אדם וסקאי שנראו מודאגים מידי.
״מה… מזאת אומרת?״ שאלתי, מחכה להסברים, סקאי ישבה על המיטה שהייתה שייכת לאדם והביטה בי.
״השותפה שלי לחדר… נכנסתי וזאת הייתה נואל, לא הסגרתי אותנו או משהו פשוט רציתי לראות אם היא זוכרת משהו, היא לא זוכרת כלום, לא אותי ובטח שלא את הכוחות שלה ואת מה שקרה״ אמרה
״איך זה… איך זה הגיוני?״ בקושי הוצאתי מילים מהפה, רק לחישה קצרה.
״אני לא יודעת… כנראה זה הם״ אמרה סקאי.
״אני רוצה לראות אותה״ אמרתי וקמתי נעזר בקיר כדי לא למעוד, התקדמתי לדלת ואדם משך אותי לשבת על המיטה.
״אתה נכנס לישון לוקאס״ אמר אדם
״אתה לא קובע את שעות השינה שלי, אני רוצה לראות אותה״ אמרתי בכעס.
״ומה תגיד לה? אה? אתה לא יכול להגיד לה כלום אם היא לא זוכרת כלום״ אמר
״אותי היא תזכור״ אמרתי בטוח בעצמי, היא לא יכולה לשכוח אותי, אסור לה.
״היא לא״ אמר אדם ״אני יודע שאתה רוצה שהיא תזכור אבל היא לא״
״אז מה נעשה?! ניתן לה לשכוח מי היא?״ צעקתי בחזרה.
״לא, נחשוב כבר על משהו״ אמר אדם ״לך לישון לוקאס, בבקשה״
״בסדר״ אמרתי ונכנסתי למיטה בלי להחליף בגדים.
היא פה.
היא פה.
לא יכולתי לחשוב על תסריט כזה, לא יכולתי להאמין.
לא יכולתי, אבל רציתי.
רציתי להגיד לה שאני מצטער שלא עזרתי לה, רציתי להגיד לה שהיא חשובה לי, רציתי להגיד לה שבלעדיה לא הייתי שורד את זה, רציתי להגיד לה כל כך הרבה.
והיא פה.
׳אבל לא זוכרת כלום׳ הקול של סקאי חדר לראשי.
אני אזכיר לה, אני אגרום לה לזכור, אני יכול לנסות, אני בעל היכולת, בעל היכולת לשלוט במחשבות, בזכרונות, בידע.
״תיכנס להתקלח״ אדם העיר אותי ״יש לך שיעור״
״ולך אין?״ שאלתי לוקח בגדים מהתיק, אף פעם לא פרקנו את התיקים, תמיד יש מצב בו נאלץ מידי לעזוב.
״אני מתחיל בעשר, יתרונות של תלמיד שנה אחרונה״ אמר
״מה שתגיד״ נכנסתי להתקלח, הייתי זקוק למקלחת הזאת, מים חמים על כל הגוף כדי להרגיע את המחשבות שלי.
צחצחתי שיניים, שלוש דקות ברציפות, זה מסיח את דעתי.
לבסוף יצאתי לחדר אוכל, לקחתי כריך עם חביתה וכוס שוקו ואכלתי במהירות.
הסתכלתי סביב, רציתי למצוא אותו, לראות אותה, שלוש שנים חלפו ואז היא נכנסה.
נכנסה וסקאי לידה.
לקחתי את תיק בית הספר והתקדמתי אליהן במהירות, עמדתי מולה, מביט בה, מחכה שתיזכר בי ותוך כדי בוחן אותה, אותם פנים יפות, אותן שפתיים קטנות ואף ישר, אותן עיניים ירקרקות, אותו שיער הגולש בתלתלים מסודרים על גבה, אותו העור הלבן שאם היה טיפה יותר לבן היה חיוור.
הבטתי בעינייה, היא הרימה גבה לעברי.
״וזה לוקאס, ידיד שלי עברנו לכאן ביחד״ אמרה סקאי מציגה אותי.
״היי, נואל״ אמרה בחיוך
״היי״ לחשתי, הן המשיכו להתקדם אחזתי בכתפיה של נואל וסביבתי אותה אליי, היא נרעדה והתרחקה ממני במהירות.
״את באמת לא זוכרת נכון?״ שאלתי, זעם הציף את פניה, היא עזבה את סקאי והלכה מחדר האוכל בכעס.
״מה?״ שאלתי למראה הבעתה של סקאי.
״היא איבדה את הזיכון בגיל 12 וחצי, זה נושא שהיא לא רוצה לדבר עליו״ אמרה סקאי מסבירה.
״והיא חושבת שהזכתי לה את זה…״ אמרתי, אחלה דרך לנסות לקרב אותה אליי בחזרה, יופי.
״פשוט תעזוב אותה לוקאס״ אמרה סקאי ומיהרה אחרי נואל.
נואל שלי.
ישבתי בכיתה, מנסה להקשיב למורה לכימיה, ידעתי את החומר אבל רציתי להקשיב בשביל הסחת דעת, המחשבות שלי היו רק עליה, גדלנו ביחד, ברחנו ביחד, אולי יכולתי להציל אותה.
אדם אומר שזו לא אשמתי, זו כן! אני אמרתי לה להסתתר שם, אני אמרתי לה לא לצאת. אני אשם, רק אני.
ואני חייב לתקן את זה.
חייב.