"תצטערו שהכרתם אותו…"- פרק 1- BLACK ROSTENIOL

"תברח!" קול צרח מאחוריו.
תכף יחשיך. כדאי שהוא יצא מטווח ראייתו. אם לא יעשה זאת יהיה לו יותר קל לתפוס אותו.
הוא רץ בין העצים החרוכים שכבר הספיקו לצלק אותו בפעמים הקודמות. רצה להביט מטה בכדי שלא ימעד, אבל המשיך להסתכל קדימה. נשא מבטו למקום מבטחים. הייתה רק בעיה אחת. לא היה מקום כזה.
"יותר מהר! הוא קרוב!" שוב אותו קול. גופו אחוז אימה ממי שעוד רגע יחדיר בו מקל או סכין או חרב או… טוב זה לא ממש משנה, הרי התוצאה היא אותה אחת. הוא מת.
נשימתו הופכת כבדה ורגליו כבר לא משתפות פעולה . כאילו קשורות בחבל. מסרבות לנוע קדימה. ובדיוק אז הוא רואה אותו. גשר רעוע, מעט אפלולי. שמוביל ל… שום מקום בעצם. הוא החליט לרוץ לאורכו. מים מושחרים ואטומים נמצאים בסופו. לא בדיוק מקלט, מלמל לעצמו. הוא הרגיש איך קורות העץ החלולות מאיימות להישבר אם רק יעשה צעד נוסף. ובדיוק אז בבת אחת נעצר,שלח מבט לאחור. וכשראה אותו נרתע. הוא עמד שם. לבוש שחורים ומגבעת לראשו. את עיניו לא יכל לראות.
כך או כך ידע שגורלו נגזר.
"קפוץ!". הפעם הקול ההוא נשמע קרוב יותר.
המים חייכו אליו באכזריות. נותר לו רק להחליט באיזה דרך ימות.
הוא קפץ למים.

"קום כבר!!! … " צווחה כמעט החרישה אותו.
מבוהל מהחלום ומיוזע ,פקח את עיניו. אור הבוקר סנוור את החדר האפרפר .דני בת ה- 5 קיפצה ללא רחמים על חזהו.
"למה את מסתובבת בלי השגחה צמודה בכלל?!" אמר בציניות אך הרגיש שהתכוון לכל מילה.
"אמא אמרה לי להעיר אותך. היא אמרה שאם לא תתלבש מהר אז..אז.. אז…"
"אז… אז מתי שהוא תצליחי לסיים את המשפט" לחש בקרירות ,אחז במותניה והזיז אותה לצידה השני של המיטה. רחוק ממנו ומהצלעות הכואבות שלו.
"אז …היא תגיד לכלב של לוסי לאכול אותך!" קבעה בביטחון וניקרה את גופו כמדגימה את נשיכות הכלב.
"מתי תביני שחתול זה לא כלב. אמא שלך צריכה ללמד אותך דברים כאלה. זה בסיסי." אמר בייאוש מבלי להביט בה וצנח אחורה אל תוך הכרית האדומה בעייפות.
דמות דקיקה גבוהה ובעלת שיער שקד נעמדה בפתח החדר.
"קון! תתייחס אליה ברצינות. היא עוד תגדל להיות ציניקנית כמוך. בואי אליי אהובה" פרשה את זרועותיה ודני רצה הישר אליהן.
קון שפשף את עיניו." כן כן…" קם ממיטתו הושיט יד ובצורה עיוורת בחר חולצה ומכנסיים מארון הבגדים.
" ג'וני התקשר לפני 5 דק. הוא מחכה בחניה. תזדרז!" הפצירה בו ויצאה מן החדר.
קון לא היה נער תיכון שהקיף עצמו בחברים. למעשה היה לו רק חבר אחד. ג'וני. גובהו של קון היה כמעט מטר שמונים, מעט שרירי. הייתה תקופה בקיץ בה ניסה לדבוק בתכנית אימונים. הוא פרש לאחר חודש. עיניו דבש ושיערו שחור ממש כמו של אביו, שיצא לטייל ברחבי העולם לפני ארבע שנים ולא נראה שברצונו לחזור.
"תרד כבר אידיוט!!!" צפר חברו ממגרש החניה ההרוס.
אני אראה לו מי האידיוט. צעק עליו בלבו ויצא במהירות מן הבית. מנופף לשלום לאמו ואחותו.

בדרכו החוצה מן הבניין הבחין שתא הדואר שלהם פתוח מעט. "עוד פעם ניסו לגנוב? מטומטמים. מה יש לגנוב? חובות? " נאנח " השילוב המושלם בין אומץ וטיפשות" חשב בקול רם. הוא דשדש בין המכתבים. "מים, חשמל, מסים, עוד חוב ועוד ח-…" לפתע משהו בלט לו לעין. מכתב שחור, חלק ומבריק צץ מולו. אך לא העז לפתוח אותו.

נכנס למכונית והתיישב בחוסר נוחות.
"כמה זמן לוקח לך להתארגן?! אנחנו מאחרים . ביום הראשון. אתה רוצה פשוט לתלות שלט חוצות שאומר ' אני קון סטרן ואני מעוניין למשוך תשומת לב מיותרת שתגרום לי לנשור בסוף השנה כי לא הספיקה לי הדרמה של שנה שעברה' ?! אה נכון, אני גם גורר את חברי היקר איתי. כן זאת נשמעת לי ההגדרה המצוינת."
ג'וני היה חבר הילדות של קון. היחיד שיכל להבין אותו ובו זמנית לעקוץ אותו באלף ואחת דברים. ועדיין מסיבה שלא הייתה לו ברורה הוא אהב אותו והחשיב אותו כאח.
"חה…" ירה לעברו ,שוב בציניות.
"אל תגביר את ההתלהבות שלך! העולם לא יעמוד בזה! קון לא_…"
קון עצר אותו באמצע המופע ושלף לנגד עיניו של ג'וני את המכתב השחור. ג'וני בהה בו לרגע. אך מיד לאחר מכן שלף גם הוא בדיוק את אותו אחד.
"מסתבר ששנינו קיבלנו את אותו המכתב" אמר קון בפליאה ופחד יחד.
"פתחת אותו?" שאל.
סימן קון לשלילה בראשו ושאל.
"למה אנחנו מחכים?"