תעתועים… פרק ראשון – חלק ב'. [המשך]

היא חזרה לשבת ליד אחיה מייק. הוא הביט בה והחל לצחוק. "תחפשי במקרר. חייב להיות שם משהו. הוא מלא לגמרי! אפילו עדר שלם לא יכול לחסל את מה שיש שם!"
היא הנהנה והחלה ללכת לכיוון המקרר הסורר. היא פתחה אותו בתקווה למצוא משהו טעים לאכול. היא מצמצה פעם אחת ואז שוב פעם כדי לוודא שמה שהיא רואה הוא אכן אמיתי ועומד מול עיניה: המקרר היה ריק! ריק לגמרי! היא לא האמינה שעיניה רואות את מה שהן רואות!.
היא נעמדה ליד המקרר הפתוח והסתכלה על מייק במבט מוזר. הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו, היא לא רצתה לתת לו רמזים. הוא נעמד ליד הדלת הפתוחה והסתכל פנימה. שום דבר לא נראה לו מיוחד למדי.
"אמה?" הוא שאל בדאגה, "הכול בסדר? את מרגישה טוב?"
"כן… אתה רואה? לא נשאר שום דבר לאכול! אולי יש פה קוסם? " היא החלה לדאוג. הוא פרץ בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט.
היא לא הבינה אותו בכלל. איזה מין בן אדם הוא? – לוקח את החיים בקלות, צוחק על כל דבר, נהנה עם בנות בדרך כלל… היא לא הבינה אותו. בכלל לא. והוא לא הבין אותה, אז היא הרגישה שהם שווים במידה מסוימת.
היא עזבה את דלת המקרר, נתנה בו מבט עצבני ופנתה לכיוון המדרגות. היא עלתה לאט, חושבת מה יהיה הצעד הבא שלה היום- אך המוח שלה היה כמו כוס מים ריקה. היא לא הצליחה לחשוב מה לעשות. לבסוף היא החליטה שלקרוא ספר תהיה אופציה מעניינת במיוחד- שכן היא תולעת ספרים לא קטנה!.
היא הגיעה אל חדרה ופתחה את הדלת. בעודה נכנסת לחדרה, המחשבות החלו לרוץ במוחה במהירות. היא חיפשה את הספר שקראה לפני כמה ימים, אך לא מצאה אותו בשום מקום. היא הפכה את הסדינים והכריות, הניירות והמדפים, הארון והשטיח- והכול במטרה למצוא את הספר האהוב עליה. שאותו היא לא מצאה.
בתסכול היא התיישבה על המיטה, רגליה מקופלות וראשה כפוף. היא לא הבינה מה עובר עליה. היא לא הבינה למה היום הזה התחיל רע כל כך והוא נמשך רע כל כך. היא ניסתה לקטול את המחשבות האלו מהבוקר, שכן אחת התכונות שהיא לא אהבה בעצמה הייתה שהיא נוטה להגזים עם מצבים מסוימים, כמו זה, לדוגמא.
היא קמה והחלה ללכת בחדרה במעגלים. חושבת וחושבת ומנסה לפענח את המצב, כמו תמיד. היא נעצרה בפתאומיות והביטה מסביב. האבן! האבן שנפלה לחדרה בטח יכולה לשנות משהו… היא ניסתה להאמין שיש משהו "קסום" באבן. אם כי היא לא האמינה בקסמים ובמעשי פיות כלל וכלל… היא רצה אל הארון שלה והחלה לחפש את האבן.

[חלק דיי קצר, אבל מקווה שאהבתן, כותבת את ההמשך עכשיו… ]