תעתועים… פרק ראשון – חלק א

היא לא הבינה שום מילה ממה שאמרו לה. היא רק ישבה על כיסא קטן ונשאה את מבטה לתקרה.הם רצו כל כך שהיא תדבר, אבל היא שתקה, רק הניחה את ידיה על השולחן והרימה את ראשה.
"תדברי!" הוא צרח עליה בשפה זרה, "איך נכנסת לכאן?"
היא לא ענתה לו. הוא התקרב אליה באיטיות והסתכל לה בעיניים. אפילו העיניים שלו הראו לה שהוא לא בן אדם אמין. הוא נשף עליה מספר פעמים, וריח האוכל הרקוב שאכל הגיע אל אפה וגרם לה לצמרמורת. ככה היא נשארה לשבת, הרבה זמן. ידיה כבולות באזיקים מאחוריה ורגליה נעוצות לקרקע. היא הביטה בו באימה, כמו חתול שמסתכל על כביש סואן ומפחד לעבור דרכו. הוא לא ידע מיהי- היא לא ידעה מיהו….
הוא עזב אותה לנפשה והתיישב על כיסא מרופד בבד שחור מאחוריי הדלפק הקטן. שתיקה השתררה בחדר. הוא קם בפתאומיות והחל לעזוב את החדר הדל. הוא התהלך לכיוון הדלת הכבדה ולפני שהספיק לצאת הוא קרא בקול מתנשא :" תתחילי לדבר- כי אם לא צפויות לך צרות רבות!" בסיום מילים אלו הוא יצא מן החדרון והדלת נטרקה בחזקה.
* * *
ריח מתקתק הגיע מכיוון חדר האוכל. אמה התעוררה לקולות נביחות חזקות שהגיעו מלמטה. היא התבוננה בשעון המעורר שליד מיטתה. הוא הראה לה את השעה הנכונה- והיא זינקה במהירות, אוחזת בראשה במרירות- משהו… היא ניסתה לחשב לכמה זמן היא תזדקק כדי להגיע אל העבודה בזמן.
בעודה מתחבטת בעצמה, היא ניגשה אל הארון החום הגדול, שהיה מוצב בפינת החדר, והחלה למשוך ולתלוש בגדים על ימין ועל שמאל- מנסה למצוא את החליפה שלה שהיא כל כך הזדקקה לה!
מרוב עצבים ומהירות היא כמובן לא מצאה את החליפה, אלא רק הביטה בתקרה בעצב והתיישבה על קצה המיטה. המחשבות החלו לרוץ בראשה בטירוף, אלו גרמו לה סחרחורת. היא הניחה את ראשה על הכר ועיניה נצצו מדמעות בודדות.
היא שמעה אותו צורח עליה, מאיים עליה… והכול אחרי שהיא כל כך התאמצה כדי להגיע לשם! כמה חוסר מזל עוד יכול להיות לה?! לפעמים הייתה רוצה לחיות במקום אחר, ארץ אחרת… שם אולי יהיו לה חיים אחרים, טובים יותר… אולי מרגשים יותר. מאתגרים.
היא קטעה את המחשבות האלו, לפני שיתעצמו למשהו גדול יותר וקשה יותר, או שנהר של דמעות יפרוץ ממנה. היא התיישב על המיטה והחליטה שרחמים עצמיים יגרמו לה לבכות או להיכנס לדיכאון מעמיק שלא יתרום לה בשום צורה שהיא.
משהו גרם לה להישאר בחדר עוד שתי דקות, היא לא יכלה להסביר מה. החלון היה פתוח, לרגע היא הביטה בו. רק לרגע אחד, ועינייה עברו למיטתה. בדיוק כשתשומת ליבה הוסבה אל הדפס הנמר שהיה מודפס על השמיכה, משב רוח עוצמתי פרא את שיערה וגרם לדפים בחדרה לרחף בחוסר כבידה.
היא הרגישה משהו פוגע ליד עינה השמאלית. האינסטינקט הראשון שלה היה להניח את ידה על האזור הכואב. "זהו!" היא חשבה לעצמה בעצבים, " זהו רשמית הבוקר הכי מוזר בחיים שלי!"
הידיים שלה גיששו במטרה להגיע אל החלון הסורר. כשניסתה לקום מהמיטה היא הרגישה במשב רוח חזק נוסף מן החלון. "נמאס לי!" היא צעקה בעצבים ורצה לכיוון החלון. היא הניחה את ידיה הקטנות על הידית המחוספסת של החלון ובמשיכות חזקות היא ניסתה לסגור אותו. למזלה הרב, אחרי כמה ניסיונות כושלים, החלון נסגר והדפים החלו להסתדר שוב בבלאגן על הרצפה.
" לפחות עכשיו שום רוח לא תטריד אותי יותר!" היא נאנחה והתיישבה שוב על המיטה. משהו הציק לה בישבן, והיא קמה שוב פעם, יותר עצבנית. "מה לכל הרוחות הולך כאן? למה אי אפשר לשבת בשקט ולהתרכז?!"
היא ראתה משהו זוהר שהיה מונח על מיטתה. משהו זוהר מאוד שכמותו לא ראתה. ידיה הקטנות סגרו על העצם המוזר. היא מצמצה כדי לוודא שהיא לא חולמת . שהרי, כל הבוקר בילתה ברביצות על המיטה וקינונים אכזריים כלפי עצמה. היא לא חלמה. הכול היה אמיתי. לאחר מבט חטוף היא הבינה שמדובר באבן. אבן כתומה, זוהרת, שהגיעה אל חדרה עם סופת רוח חזקה, בבוקר קריר של אוגוסט.
"כנראה האבן הזאת התגלגלה לחדרי במקרה, ואולי הגורל קבע כי עלי לשמור עליה." היא ניתחה את המצב במהירות," עליי לא להתייחס אליה בכלל. מוטב בכלל שאניח אותה בארון, עמוק בתוך הארון, כך שלא אראה אותה יותר!"
היא הסתכלה על הארון החום הגדול, זה שהיה פתוח לפני כמה דקות, היה סגור. היא הסתכלה עליו, שוב. מבט מפוחד בעיניה. היא השתתקה. רק הביטה באימה בארון. היא הניחה את האבן על שולחן הכתיבה שלה,פסעה באיטיות לכיוון הדלת, מתבוננת לצדדים בחשש. בתנופה היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה אל המסדרון הקריר.
היא התעכבה רק רגע במסדרון, מקשיבה לקולות מהחדרים הסמוכים, של הוריה ושל אחיה התאום, מייק. שש עשרה שנים הם חיים יחד. דלת חדרו היה פתוחה מעט, והיא הרשתה לעצמה להציץ דרך הפתח.
הוא לא היה שם, משמע שהוא עזב את הבית מהבוקר, כנראה הלך לחברים שלו או לבלות. לא היה לה אכפת מה הוא עושה, זאת חופשת הקיץ, זכותו לבלות. לה היו עניינים אחרים לסדר טרם תוכל לנוח בנחת.
היא ירדה לאט לאט במדרגות, מניחה לריח להוביל אותה אל המטבח. היא הגיעה אליו במהירות, ולהפתעתה היא פגשה שם לא אחר מאשר את מייק!
"מייק?" היא שאלה בחשש, " האם התחלת להתנהג באחריות?"
"לא, לא… מצחיקה. הייתי רעב אז החלטתי להכין לעצמי משהו לאכול. איפה היית בבוקר? אין לך משמרת?" הוא שאל ולעס חתיכת חביתת ירק.
"המשמרת… "היא קוננה בשקט, "הייתה אמורה להיות משמרת, אלא אם לא הייתי נרדמת וישנה כמו פילה!"
הוא צחק בצחוקו המתגלגל. "פילה?! אמה הדימויים שלך נוראיים! תלמדי מהמאסטר!"
"המאסטר? מי כאן המאסטר?" היא שאלה והסתכלה עליו במבט מוזר.
הוא הצביע על עצמו וצחק. " אני המאסטר, אמה."
"בדיחה טובה!" היא התיסה בכעס ופתחה את דלת המקרר לרווחה. היא חיפשה שם קצת חלב, אבל כשראתה שהמקרר מלא עד תומו, היא וויתרה והתיישבה ליד אחיה, בוהה ברעב בחביתת הירק העסיסית.
הוא הסתכל עליה והיא הסתכלה עליו. "אני רואה שהצלחתי לעשות אותך רעבה. אולי תיקחי משהו מהמקרר?"
"בטח… כשהוא עוד רגע עומד להתפוצץ מעל לראש שלי." היא אמרה.
היא קמה מהכיסא והסתכלה על המחבט שלפני רגע התבשלה בה חביתה עסיסית במיוחד- שום זכר ממנה לא נשאר שם. היא הניחה ממקודם ששום דבר לא ישאר מהחביתה, אך רצתה לנסות את מזלה.