~תעלומות 1865~ פרק3- לתחרות של uta

4 לינואר; 1865

סנדרה יצאה בעקבות לינקולן אל חצר האחוזה שלו, הדסון הלך מאחוריהם, מביט בג'ונתן בכעס וקומץ אגרופים, כאילו שהותו מציקה לו.
"פתח את החצר," אמר לינקולן.
אדון הדסון זינק קדימה ומשך מתוך השיחים ידית רעועה ממתכת, פתח ברזל מכוסה חול נפתח לעיניהם- ומדרגות אבן.
"זה מעט מתקדם לשנה בה אנו חיים הלא כן?" נזפה בלינקולן. "אתה סוג של חוצן אדוני?"
הוא חייך בשידול לשמור על אווירה מסתורית לפי דעתה של סנדרה.
"אחריך סנדי," אמר.
סנדרה נכנסה אל הפתח ומאחוריה לינקולן , הדסון וג'ונתן. היא הביטה בפליאה בנורות הנפט שעיטרו את הקירות כאילו היה זה חדר בילויים.
"למה המקום משמש?" תחקרה סנדרה. "מרתף עינויים?"
הפעם גם היא צחקה עימו.
הם המשיכו לרדת בעוד הפתח נסגר מאחוריהם. סנדרה השתדלה לנשום בתוך האוויר המאובק ולא להשתנק בעוד לינקולן לוחץ על לבנה אדומה אחת בקיר הסמוך אליה, היא נפתחה והפכה לפתח נוסף, אל חדר חמים שאח בוערת בו. בפנים ישבה אישה, לא מבוגרת או צעירה, אולי בין לבין. היא הייתה יפת מראה, סנדרה הודתה. האישה לבשה חצאית ארוכה ואפורה, וחולצה מכופתרת בצבע בז', היא התחממה למול האח בעודה סורגת צעיף מסורבל.
היא הביטה בהם בעיניים מצומצמות, שיערה העכברי אסוף בפקעת הדוקה ופניה חמימות, עצמות לחייה הגבוהות גרמו לה להיראות חמורת סבר אף על פי כן.
"שלום אברהם," אמרה ללינקולן בלחש. "ומי זו…?"
היא צמצמה את עיניה בחשדנות יתר- עיניה הזהובות כחיטה של סנדרה התרחבו פי שתיים מגודלן המקורי בשעה בה האישה צמצמה את עיניה שלה.
"סנדי, מרי." הוא אמר לאישה היושבת בכורסה שמול האח. "סנדי, זו אשתי, מדאם מרי לינקולן. מרי, זו סנדרה די-האט, או סנדי לטענתה. היא המכשפה שאביה השביע אותי אמונים להגן עליה.
הנני אחראי עליה מאז הירצח אביה, בתור אפוטרופוס…"
"כן-כן," קטעה אותו מרי. "יש לך עיניים כל כך יפות," היא מיהרה אל סנדרה ושמטה את הצעיף. "בדיוק כמו של אבא שלך, תומאס היה אדם ישר, מקסים כל כך. ואתה ג'ונתן ווסט, נכון? נוכחת בהולדתה… ואמך, כמה זיכרונות יש לי מג'וזפין. ממנה ירשת את שיערך…"
לינקולן משך את סנדרה לאחור ותמך בה רגע לפני שזו התרסקה על שטיח הבד.
"אנחנו בדרך לחדר האימונים, נשוחח לבד. תוכלי להשגיח על שני אלו?"
הוא הצביע בעזרת ראשו על ג'ונתן והדסון.
מרי הנהנה והותירה להם להמשיך בדרכם. כשהם מותירים את השאר מאחור. לינקולן פתח דלת צדדית, לא מוסווית מן העין אך בכל זאת מרתיעה. הוא נקש עליה בעזרת עצם שהחזיק ראש דרקון אדום וקטן שרשף אש כשראה אותם, לינקולן הסביר שזה אחד מן האוספים שלו, פריט קסום שרכש.
סנדרה לא התכוונה לשאול.
"תגידי, בת כמה את בדיוק סנדי?"
סנדרה התנשפה. "שבע-עשרה אדוני."
לינקולן פתח את הדלת בחריקה, היא הובילה לחדר מלא כלי נשק מכל הסוגים, חרבות ופגיונות נחו בכל מקום, על הקירות ועל השולחנות הרבים…
"כל אלו שלך?" שאלה סנדרה.
לינקולן הרהר בשאלה במשך זמן די רב. "לא כולם- אם הכוונה לשיני שום ויתדות עץ."
"מה?"
"ציוד להרג ערפדים. תזדקקי להרבה הדרכה אם את רוצה ללמוד."
"אני לא רוצה." השיבה.
"ובכן, את רוצה לנקום."
מצחה של סנדרה התקמט, אם הוא מתכוון… "הרוצח של אבא שלי, מי הוא?"
"עליך ללמוד ולהביע חרטה סנדרה די-האט, רצח של מישהו נוסף, יביא לחורבן, תהפכי למפלצת שלא רצית להיות. ולכן, אגיד לך מי הוא: שמו נקסוס," אמר.
"ומה הוא בדיוק? ערפד? כי אוכל לעשות זאת אילו תשאיל לי איזו שן שום…"
לינקולן נד בראשו. "הרבה יותר גרוע… הוא המוות במסווה של אדם, הוא יותר מסוכן מכל דבר שיעמוד בדרכך. המחסל, כך אני מכנה אותו." הוא נאנח. "שאב את כוחו מרצח בקר דם."
"אבל זו העבודה שלך," הדגישה סנדרה.
"אני הורג על מנת להציל, כשערפד ישתה את דמו של בן אנוש, מי יושיע אותו? הוא ימות בין רגע אלמלא אני.
"נקסוס נעזר בכל הכלים, הוא יחסל כל אחד הימצא בדרכו, בלי כל חשש. אם תשמידי אותו, כוחותיו יעברו אליך ואיתם הרוע."
דממה.
"אז מה אתה מציע לי לעשות."
"לעמוד מולו, ולהגיע לפשרה כלשהי, אלימות היא לא הפיתרון לכל דבר." אמר בתקווה. "היא מעולם לא הייתה ואני מקווה שלא תהיה."
סנדרה הנהנה ומשכה לאחור את כתפייה, היא יצאה מהחדר כעבור כמה דקות של שתיקה ועלתה אל חדרה, חולפת על פני חדרה המחומם והסודי של מרי ועל פני הדסון הנרגז, הוריד שבמצחו החל לשנות את צבעו בעוד היא מושכת בידיו של ג'ונתן וגוררת אותו החוצה.
היא עלתה מעלה, אל חדרה ונשכבה על השמיכה מכוסת הכילות. הירח בהק בשמי הלילה שהשתקפו מחלונה עטוי הווילונות. סנדרה הסיטה מאט את הכילות ופנתה להביט בדגים שהתחפרו אי שם במעמקי הצנצנת, הם לא נראו להוטים לשוחח.
"סנדי," אמר לינקולן שהופיע במפתיע בפתח החדר. "חשבתי להביא לך מענק… לכבוד בואך הנה." הוא הניח כלוב סגור על השטיח לצידו ובחן את דמותו במראת שידת 'הטואלט' של סנדרה בעוד הוא מחייך לעצמו ובוהה בהשתקפות בהערצה.
סנדרה פתחה את הכלוב, גוש מאובק של פרווה אפורה-חומה זינק החוצה היישר אל תחת המיטה שלה. "זה חתול?!" נזעקה סנדרה.
לינקולן גלגל עיניו. "יהיה כיף יותר לדבר איתו מאשר עם הדגים, האם אני צודק?"
סנדרה הנהנה בבושה ושלפה בזהירות את החתול הרגוז מתחת לכילות, הוא היה שמן, בעל כרס עגלגלה, ופרווה חומה כסופה ומלוכלכת, הוא נראה עצבני ביותר.
"אקרא לו ביֶן," קבעה סנדרה. "הוא יודע לדבר?"
"בדומה לדגים."
היא הביטה בעיניו הצהובות ובאישוניו השחורים והצרים של החתול, הוא היה מכוער, מכוער מדי, סנדרה השתדלה להראות מאושרת ולא רגוזה יותר מדי על לינקולן והמתנות המשונות שלו.
הקסם גרם לה להבין את דברם של חיות לא היה קשה כלל, הייתה היא צריכה לחשוב לעצמה מילים והחיה הייתה מבינה, כמו מחשבותיו של בן אדם למולו, זאת אומרת, למול דג.
'אתה ביֶן," אמרה לו במחשבתה. החתול נראה פחות מרוגז, הוא התיישב למולה והחל מלקק את כפותיו.
'זה שם שלא מדגיש את הכוח שלי, מה דעתך על… אמבר?'
'הייתי מניחה שאתה ילדה, שמי סנדרה די-האט, הבעלים החדשים שלך.'
ביֶן שתק, הוא כנראה כעס על כך שקראה לו בשם כה מטופש.