~תעלומות 1865~ פרק 4- לתחרות של uta

5 לינואר; 1865

ביֶן התכרבל על ברכיה של סנדרה בשעה בה שכבה במיטתה בבוקר, טיפות טל כיסו את החלון היחיד שבחדר.
היא קמה ממקומה והזניקה את ביֶן בקפיצה רחבה אל צדו השני של החדר, הוא נתפס על טפט הורדים שעיטר את הקיר בעזרת ציפורניו החדות.
'קדימה,' האיצה בו. 'השבעתי את עצמי כי אלך מיד לארוחת הבוקר.'
ביֶן נהם במחאה וליקק את כפתו השמאלית, הוא יצא מן החדר שדלתו הייתה פתוחה במפתיע אל המסדרון.
סנדרה יצאה מאחוריו, היא לבשה חלוק משי ורוד ומעליו מעיל פרווה חום ועבה, נעלי הבית שלה חרקו על רצפת העץ המשובח.
היא נכנסה למטבח שם ישב לינקולן, לידו מרי שחייכה ונופפה לסנדרה, ג'ונתן והדסון הרגוז כתמיד שעמד בקצה המטבח, ולא אכל.
"סנדי," בירך אותה לינקולן. "אני משער שההודעה הגיע לאוזנייך."
"למה הכוונה אדוני?"
"הרצח, הרצח של ג'ון אלבנה. "
"מי הוא?"
לינקולן גיחך, ומרי נעה במושבה. "עוד אחד מנכדם של הכפריים האלו, שהיו מתנגדים לכל הקשור לערפדים ומפלצות כלשהן."
"מי רצח אותו?"
"ערפד כמובן," הזדעקה מרי.
"ומה תעשה בנידון?" היא החלה למצוא בתעלומה עניין רב. "תמצא אותו?"
לינקולן הנהן בקצרה ובחש את כוס התה האנגלי שלו אותו מהל בחלב. "אנחנו נמצא אותו, סנדי."
"המעשה פזיז למדי, הינך לא חושב? אדוני הנשיא."
"אני סופק מדבריו של מר ווסט היקר," השיב לו לינקולן. "תבוא איתנו." קבע. "מרי והדסון, הישארו כאן והמתינו לנו. נצא כעת. אחרי הארוחה כמובן, ויקירתי, דאגי לעכב את שומרי האישיים דברי איתם על המבצע המסווג, הם יבינו, ואם לא…" הוא כרת חתיכה מן הפנקייק מוצף החמאה התוססת שלו, זה היה די מזעזע בהכרח לחביתית מהולה בחמאה ופנקייק מצופה סירופ מייפל.
ביֶן גרגר להנאתו ובו בזמן התלונן על מזג-האוויר הסוער שמסצ'וסטס, עיר משכנם, הביאה עימה אליהם.

בשעה אחד-עשרה ועשרים, הם יצאו במכונית מפוארת ושחורה, מוסוות היטב בין שאר המכוניות ברחוב, שחלונותיה מוכהים על מנת להסתיר את מה שמתרחש בתוכם.
לינקולן לבש מגבעת כהה ומסודרת שישבה על שיערו השחור בשלמות, חיוכו הבזיק מפעם לפעם והחליפה בגוון הבורדו שלבש נראתה די מזעזעת. ג'ונתן לבש חליפה בסגול-חציל ופדחתו הקירחת והחומה הבהיקה לעברה של סנדרה.
היא עצמה לבשה חצאית ארוכה ואפורה מבגדי של מרי, וחולצה נטולת שרוולים בגוון סגול עמוק. שפתיה נמשחו באודם מתקתק וורדרד ושיערה הודק לפקעת הדוקה כל כך שעיניה יצאו מחוריהן בעוד היא מנסה להתרגל למראה המבוגר להפליא.
ג'ונתן נהג ופיזז לעצמו מנגינה בלתי מוכרת בעוד לינקולן מביט בנוף החולף על פניהם דרך השמשה הקדמית. "יופי של נוף," אמרה סנדרה בשקט, כמעט לעצמה.
"כן, אכן, הוא מרשים ביותר. בעוד מספר דקות נגיע לביתו של הנרצח."
הם חנו בסמוך למגדל שעון גדול שהתנשא לאופק, הוא סימן את פתחה של עיירה קטנה וכפרית.
"לג'ון היו דעות קדומות ודי מחרידות על ערפדים, לא שהינן טעויות בלתי-נסלחות, הייתי יכול להבין את הרוצח אלמלא הייתי אני עצמי ערפד." הודה.
הרעיון נשמע מזעזע למדי, אך סנדרה שתקה.
"מר אלבנה לא היה דוכס אני מבין," ג'ונתן מולל גוש של אפר מן הדרך עליה חנו.
"בהחלט."
הם נכנסו אל העיירה, שהייתה קטנה בהתחשב בכך שהינה מונת כל כך הרבה תושבים; הם התרוצצו בין הבתים ורכשו דברים בדוכני רוכלים שנבנו מכל עבר עד שמישהו זינק מין ההמון, זה היה נער, אולי בגילה של סנדרה, היה לו שיער חום, מעט מקורזל, ועיניים גדולות שהוסתרו תחת שיערותיו. הוא לבש מכנסי בד שפוטים וחולצה רקומה מעור פרה. המגפיים שלבש נמלאו כתמי בוץ וזרועותיו הרזות אל אף השזופות גם הן היו מטונפות.
"אדוני, לינקולן," הוא אמר בהתנשמות עמוקה. עכשיו בחנה אותו סנדרה פעם נוספת, הוא היה בן עשרים לפחות- היא ידעה, בדרך כלשהי. "אני האחיין של מר אלבנה, ג'ון אלבנה, הוא הוריש לי את רכושו והונו מכיוון שאין לו ילדים או אישה. אני זה שהתכתבת איתו…"
"כן," קטע אותו לינקולן. "אני יודע, אתה זה ששלח לי את המכתבים. זו השותפה שלי, העלמה די-האט, וזה שומר הראש שלה, מר ווסט. ואתה העלם…?"
"אוליבר ניק אלבנה, אדוני, מר ווסט, עלמתי-" הוא נשק לקצה ידה של סנדרה העטויה כפפה צחורה כשלג. "-השארנו את הגופה כדי שתוכל לבחון אותה ואת מיקום הרצח, אדוני." הוא סיים להתנשף והמשיך, "אני לא משוכנע כי זה מראה מתאים לעלמה די-האט…"
"העלמה די-האט יודעת מה פירוש רצח, האמן לי. אנו ניכנס יחדיו, היא, אתה, מר ווסט ואני," נזף בו לינקולן.
"כן אדוני הנשיא."
אוליבר מיהר אל בית כפרי לא רחוק משם וכולם נשרכים אחריו בגשם השוצף ששטף את המקום בין רגע מאז החלו ללכת, ביֶן היה מרגיע אותה אם הייתה משוחחת איתו…
אוליבר פתח את דלת הבקתה, הוא הורה להם להתקדם אל הול הכניסה. שכבה שם גופה מדממת של גבר בגיל המעבר, זקנו ארוך וכסוף ועיניו פעורות לרווחה כאילו ראה שד, שני חתכים ניקבו את הצוואר המדמם, דם נשפך על הרצפה.
"מעניין מאוד. אדון אוליבר, האם הוא היה בקשר עם מישהו זר לפני הרצח?"
"לא שידוע לי," פלט אוליבר.
"נדמה שאובן ואז נרצח, ערפדים לא מאבנים… זו עבודה של משהו אפל ביותר, אולי ערפד… בשיתוף של משהו… מישהו… שמע גם אביך נרצח על ידיו?"
סנדרה חשה צביטה, היא שנאה להיזכר באביה, כשמצאה אותו קפוא ומדמם. הוא אובן לפי השערתו של לינקולן, כמו ג'ון אלבנה.
"נבין זאת מאוחר יותר," זרק לינקולן, הוא שלף מכיס אפודתו פנקס רישומים קטן ועיפרון עופרת קטן ומלוכלך בזפת (סנדרה לא בדיוק הבינה מדוע).
הוא שרטט את מבנה הגופה ופנה לצאת יחד עם השאר.
"אדוני, סלח לי, אבל זו כל החקירה?"
"לא," הוא נד בראשו. "אני צריך להסיק מה היצור מהמשונה שאיבן את דודך, תהנה עם הצוואה."
אוליבר נאנח. "מי יודע על זהותך הסודית אדוני הנשיא?"
"רק אלו שאני מועיל להם, מדוע?"
"מפני שסודך לא יהיה שמור יותר אם לא תיקח ברצינות את עניין החקירה אדוני, סלח לי על האיום המחפיר אך לא ארשה שתתייחס בזו אדישות, בתור צייד ומומחה הייתי מצפה ליותר. הנח לי ללון באחוזתך ולהיות שותף למעשים בכל הנוגע לדודי." נבח אוליבר עליו.
לינקולן גיחך. "ובכן, אני מסכים. אך הישבע שלא תפריע לי בשום דבר אחר, ולא תשוחח על דברים פרטיים ומסווגים עם העלמה די-האט," קבע. "ושנית, אלימות היא לא הדרך, כך שאני מצפה מאדם בוגר כמוך, אדון אלבנה, להחליט ולשקול את מעשייך."
הם יצאו משם בעוד לינקולן קובע את שעת הופעתו של אוליבר ניק אלבנה באחוזתו הפרטית.