~תעלומות 1865- פרק 1~ לתחרות של uta

3 לינואר; 1865

הגשם תפף על חלונות המכונית השחורה והקטנה שחצתה כעת שורה של בתים שקטים ותמימים למראה. שתי דמויות ישבו כעת במושב האחורי, נערה בגיל העשרה בעלת שיער זהב ארוך ומטופח ואדם גבוה ומרשים בעל חזות אתיופית, הוא היה כהה עור וחבש כובע צילינדר עקום למראה.
הגבר הגבוה הושיט יד מעוקמת לידית ופתח את דלת המושב שלו, הוא יצא החוצה ופתח מטרייה אפורה ומיהר לפתוח את דלת המושב של בת- העשרה שנראתה רגוזה מעט.
"העלמה די-האט. האדון ממתין לך בקוצר רוח." אמר האחראי על ביקורה המפתיע של הנערה, הוא הושיט לה יד אך זו סירבה בנימוס. הגבר בעל העור הכהה הביט בו בחשדנות יתר.
המארח היה אדם רחב שקצוות שפם מסתלסלות משפתו העליונה והשמנמנה שכוסתה בפירורים ושאריות מזון שהיה נראה שהמארח היה אוכל יום יום.
החליפה האפורה שלבש הלמה את שיערו הכסוף.
המארח פתח את דלת הכניסה ונשק לידה של הנערה בחטף. "אדון הדסון עלמתי." אמר בנימוס והוביל אותה אל החדר הצדדי והאחרון ביותר, הוא נקש על דלת עץ כבדה המעוטרת במני עיטורים וציורים משונים, מגולפים ביד.
אדון הדסון פתח את הדלת בחינניות שתואמת לבלרינה והחווה בידו פנימה, הגבר והנערה נכנסו שניהם לשם.
במרכז החדר עמד שולחן משרדי רחב וכיסא עור מאחוריו, גבו מופנה אליהם.
"שלום," אמרה הנערה. "אבא שלי שלח אותי- אתה בטח יודע…"
"אני אכן יודע," אמר הקול שמאחורי הכיסא. "נעים להכיר סנדרה."
הנערה הצטמררה למשמע השם. "קרא לי סנדי."
"כרצונך. סנדי."
הכיסא סב על צירו, אדם מזוקן בעל שיער גלי ומשי בצבע שחור כפיח ישב למול סנדרה, היא הייתה גבוהה ממנו בראש והגבר כהה העור היה גבוה ממנו בהרבה, אולי מפני שישב.
"שמי מר לינקולן, המדריך שלך כפי הנראה."
"למה הכוונה?"
"אני די משוכנע כי את מבינה את המילה."
הגבר כהה העור השתעל בצרידות. "שמי ג'ונתן, ג'ונתן ווסט. אביה של הילדה שלח אותה לכאן כדי שתוכל להסביר לה את פשר הדברים ביותר קלות." הוא השתעל פעם נוספת, "ברוגע."
מר לינקולן הנהן קצרות ופנה אל סנדרה. "ידוע לך מי אני?"
"הנשיא כמובן."
"כן." הוא כחכך בגרונו. "מה עוד?"
סנדרה שתקה והמתינה לתשובה. "אני צייד העלמה די-האט, אף פעם לא ידעת? זה מעט מפתיע אותי. בעיקר בהתחשב בכך שאני כה מכובד ונערץ על ידי העם… האם אני צודק? מה את סנדי? את יודעת מה את… נכון?"
"כן, אני מפלצת."
"את טועה."
היא זקפה גבה.
מר לינקולן קם, הוא בהחלט היה גבוה. מאוד גבוה. "את המפתח להצלחה שלי, סנדי! ואת אפילו לא יודעת כמה! בהחלט נכס שווה."
"אכן," אמר ג'ונתן.
מר לינקולן הנהן, הוא התקדם ברישול אל דלת המשרד ופתח אותה, אוזנו האדומה והנפוחה של אדון הדסון הוצמדה לדלת, הוא הושלך פנימה בעודו מסנן קללה עסיסית.
מר לינקולן צחק בגסות רוח. "המסמכים בבקשה, אדון הדסון."
אדון הדסון קם ממקומו ומש אל המסדרון, כעבור מספר דקות חזר עם כמה דפים מקומטים והדוקים עטופים בקרטון חום-זהבהב שעטה את הכיתוב: "מסווג ביותר!"
מר לינקולן הושיט לג'ונתן את המסמכים לבדיקה, הוא קרע את נייר העטיפה ועלעל במסמכים, עיניו המימיות סורקות את הדפים ברישול, אך עם זאת- הוא היה מאוד מרוכז. "זה בסדר."
סנדרה נטלה ממנו את הדפים והביטה במקומות בהם הייתה אמורה לסמן את שמה וחתימתה. היא שרבטה זאת בעט נובע שהושיט לה מר לינקולן וחתמה בסוף המסמכים.
"נשאר עוד דף, סנדי." נקב בה מר לינקולן.
סנדרה הרימה את המסמכים, נשרה מהם פיסת קלף ישנה ומצהיבה, מר לינקולן הפטיר באדון הדסון שיסתלק, הוא הותיר לה לקרוא את הכתוב בליבה שהאיץ מרגע לרגע.
ג'ונתן ווסט, שהיה שומר הראש שלה, הביט בדף בזעזוע מסוים ונהם לעבר מר לינקולן שחייך ברוחב והניח את כף ידו הרחבה והחלקה על כתפה החשופה של סנדרה, עורה צרב.
"קראי את הכתוב בקול, סנדי. לא תצטערי."
סנדרה השתנקה ושפתיים התכווצו, היא קראה את המילים בלי קול, שולחת במוקדם או במאוחר מבטים חודשים אל מר לינקולן ומצפה למבטי אהדה מצד שומר הראש הנאמן והמסור שלה.
'מתוקף היותי האפוטרופוס של מיס די-האט, אלמד אותה את יעודה- בסודיות בלעדית. על החתום- חתימתו של מר לינקולן קושקשה על מרבית מן הדף-
אברהם לינקולן, צייד…'