תליון האמת – פרק 2

הרבה פיות נוהגות לספר מיתוסים על בני האדם; על כמה שהם דומים לאלפים ועל הסיכויים שהם באמת קיימים.
לעומתם, הגובלינים חושבים שבני אדם זהו שקר מוחלט שלא ברור למה נוצר.
מפל לא ידעה שככה הם חושבים עד שפגשה בעוז. הוא סיפר שאם כבר קיימים יצורים שלא שמעו עליהם, אלה חייבים להיות קנטאורים או דרקונים.
יערה סיפרה שבמשפחה שלה, לא חושבים שבני האדם קיימים וחושבים שזו אגדה ותו לא. אך לאלפים יש הרבה יותר סיפורים של בני האדם מאשר לפיות או לגובלינים ביחד.

"אני אומר לך, אחי. אסור לך בשום אופן להיכנס ליער! אלא אם אתה רוצה להיצלות על ידי דרקון ענק!" מפל שמעה את קולו הממזרי של עומרי ומיהרה לאחד החלונות הקרובים.
יערה ועוז היו באמצע ריב על קנטאורים; האם יש להם רגליים של סוס או של חמור?
"אני רציני לגמרי! הצצתי עליו במבט חטוף, אבל זה הספיק לי כדי שאני אראה את האימה!"
מפל נשענה על אדן החלון, צופה בעומרי מוליך שולל עוד אחד מילדי הכפר.
חוט נכרך סביב צווארו של עומרי ועליו תליון בצורת ניב. כנפיו של עומרי היו כמעט שקופות לגמרי בדרך כלל, אבל כרגע עטפה אותן הילה צהובה, סימן לכך שפיה משקרת.
אפשר לעצור את ההילה, אבל זה סתם לוקח מאמץ מיותר, במיוחד כשאפשר לעבוד על גובלין קטן ומסכן.

מפל צפתה בהם מדברים עוד כמה דקות עד שהגובלין הצעיר ברח מעומרי בריצה.
עומרי סידר את שערו הבלונדיני וחיוכו הממזרי התרחב כשראה שמפל צופה בו.
"סיפרתי לך על הדרקון שראיתי?" הוא שאל בחיוך.
"סיפרתי לך שהכנפיים שלך צהובות?" השיבה מפל בחיוך ציני.
"הו, היי עומרי!" חייכה יערה מאחוריה.
"מה קורה, גבר?" עוז נדחף בין שתיהן.
"הכל טוב… אבל אי אפשר לדבר ככה, אני נכנס."
יערה הסתכלה בחיוך מעושה על הרגליים מלאות הבוץ של עומרי ואז על השטיחים הנקיים שבביתה, אבל זה היה מאוחר מדי, עומרי זינק פניה.
"אין כמו בבית!" הוא קרא.
"ששש!" השתיקה אותו יערה. "זה לא הבית שלך ואתה עלול להעיר את התאומות!" היא החוותה בראשה לאחת התמונות שעל הקיר, שם נראות שתי ילדות אלפיות בנות כשנתיים עם מבט שירדוף את מפל עד עצם היום הזה.
"טוב, בסדר," נאנח עומרי והתיישב על הרצפה. "מאפ, יש לך רעיונות חדשים?"
"כן," אמרה מפל, לא מאושרת מהכינוי, בלשון המעטה. "המון." היא התיישבה לצד עומרי והראתה לו את המחברת.
"רעיונות טובים, אבל חוסר כישרון נוראי בכתיבה," הוא אמר.
"כאילו אתה מבין משהו…" מלמלה מפל וחטפה ממנו את המחברת.

הרבה נהגו לחזור ולומר למפל עד כמה היא ילדותית וטיפשה, וכמה חבל שהיא מאמינה באגדות.
קומתה הלכה והשתופפה עד שהכירה את החבורה הזו: עומרי אולי שקרן ומעצבן, אבל גם הוא מאמין בסיפורים ואגדות כמוה – וחוץ מזה, הוא גם מספר צ'יזבטים לא רע בכלל.
יערה מאוד קפדנית וחכמה. היא סיפרה שפעם צחקו עליה, אבל היא לא בכתה ופניה לא נראתה טיפה של עצב או כעס או דיכאון, היא אמרה שעוד כמה שנים מי שצחק עליה כנראה ירקב באיזשהו כלא ביער השלדים.
עוז היה מיוחד מאוד, הוא היה ילדותי אפילו יותר ממפל והיו לו הרבה חברים. היתרון של עוז היה שהוא ידע לצחוק וכל דבר הפך לבדיחה שהיה אפשר לצחוק עליה.
הם קיבלו אותה כאחת משלהם מבלי שתצטרך לעשות יותר מדי.

"היי, מפל?" קולו של עוז העיר אותה מהמחשבות. "אורו- כלומר, אמא… היא בטח דואגת…"
עוז היה אחיה כבר כמה חודשים ועדיין התקשה שלא לקרוא להוריהם בשמות שלהם, אבל מלבד זה, היא הרגישה שהוא היה איתה מאז נולד.
"אתה צודק!" מפל קפצה וסידרה את הצעיף שלה.
עומרי שיפשף את הקרניים שלו (שהיו בגודל הקרניים של מפל) ואמר באנחה, "כל כך מהר? אבל… הדרקון…"
"אוי תסתום," נאנחה יערה, חיבקה את מפל, נתנה כיף לעוז ודחפה עומרי מחוץ לביתה. "להתראות, חבר'ה!" היא נופפה להם וסגרה את הדלת.

רוח קרירה נשבה וליטפה את פניה של מפל. חשק עז לעוף תקף אותה.
אחיזתה במחברת התהדקה והיא לקחה תנופה, "ניפגש בבית!" היא צעקה לעוז ורצה בהמשך השביל בעיניים עצומות.
היא פרשה את כנפיה תוך כדי ריצה וגם את ידיה. "וווהוו!!!!!" היא קראה והסתחררה במקומה.
מפל התעופפה כמה מטרים מעל האדמה והסתכלה אל עבר הבתים.
עד לפני כמה חודשים היה אסור לה לעוף בגלל שהיא עדיין לא התחילה את בית הספר, אבל ברגע שהחלה, התעופה היה הדבר העיקרי שעשתה במשך שבועות.
יציבותה של מפל התערערה, והיא נחתה על הארץ.
ללא ספק היה לה קשה לאזן את עצמה באוויר כל עוד היא לא בתנועה, אבל חוץ מזה, זה כמו לרכב על אופניים.
מפל המשיכה לרוץ לעבר ביתה כשהיא מזמזמת שיר מוכר.
שערה הגלי מתנופף מאחוריה כמו דגל יפיפה והצעיף שלה מתנער אחריה כמו גלימה.
מפל נעצרה בבת אחת על אחד הסלעים לא רחוק מביתה.
זה אמנם לא היה בתוך הכפר – כי היא רצה בדרך אחרת, מסביב. – אבל מפל הכירה היטב את המקום הזה.
מיליוני עששיות הבהבו על רקע השמים המחשיכים, כמו כוכבים.
מפל מיהרה לכתוב את זה במחברתה.
לפתע… רעש קל של עלים נרמסים עלה באוזנה ותנועה בין העצים צדה את עיניה. "יש פה מישהו?" היא שאלה, ראשה מוטה קדימה וידה הפכה קמוצה.
נשימתה נעתקה כשהילה סגולה אפפה את כנפיה.
ללא ספק, משהו מוזר קורה.