תחת כישוף-8-ציפיות לא מתממשות.

הלחץ מהמשפחה לעולם לא נגמר, כל הזמן מדברים על קרולטין ואני יודעת שאני לא מתאימה לשם. אני גם לא מתאימה לפיילין, אני בהחלט לא מספיק סמכותית ורואלטין ואני מוצאת את עצמי מסתכלת במראה ורואה סטודנטים דראיים מן המניין. אבל אני חושדת שהורי יהרגו אותי רק בעצם המחשבה שאני רואה את עצמי בצורה שכזו.
שוטטתי במסדרונות הצרים של האוניברסיטה שנראה כי בכל צעד שלי הפכו לרחבים יותר ויותר. מכל מקום הציצו ציורי קיר שבראשי נראו כעוד אנשים שסוקרים אותי, חושדים שאני עומדת לבצע איזה פשע. עיני הציורים היו כנעוצות בגבי בכל צעד בזמן שניסיתי להירגע, לא לשים לב שמחר יאמרו לי לאן אני הולכת, או במילים אחרו יחרצו את גורלי וכנראה יאירו את חמת הורי.
ראיתי את פני כל התלמידים שעברתי על פניהם, אפילו לא שמתי לב לפניהם. רציתי למצוא לעמי שקט. מקום שבוא אני אשב לי ולא אראה או אשמע אף אחד לא בשביל להימנע ממבטים מחשידים אלא בכדי לחשוב מעט מה באמת קורה מחר, לנקות את הראש ולראות באמת את פני העניין.
ואם אני אגיע לדראיים? אני אתמודד עם חמת הורי אבל אצטרך להתמודד. כשחושבים על זה, זה הבית שאני באמת רוצה להגיע אליו גם אם הורי לא מסכימים איתי. אני לא כמוהם, אני לא חכמה בצורה מפחידה אני סתם חמדנית קטנה שמתרגזת בקלות.
לפתע מולי עבר מישהו שעורר את סקרנותי, שיערו היה אדמדם ונמשך עד כתפיו, עיניו שחורות, גופו ממוצע ומשקפיים על אפו. הוא לא נראה כמו תלמיד טיפוסי, הוא נראה מעט כמו תלמיד דראיים אבל אי אפשר היה להיות בטוחים בגלל עיניו העצובות שהתחבאו מתחת לעלטה של משקפיו. רציתי להציג את עצמי אבל לא ידעתי עם זה רעיון טוב במיוחד…
לא נראה לי שהוא רוצה להתחבר עכשיו, ואני לא יודעת מה עובר עליו אז החלטתי לוותר למרות שחשבתי לעצמי שזה כנראה ירדוף אותי. מי יודע מה מתחבא מתחת למשקפיים והעיניים העצובות הללו.
המשכתי להתהלך ברחבי המקום, לא היה אכפת לי מי אני רואה ומי רואה אותי. הרגשתי מין חופש כזה שלמרות שההורים שלי יכעסו מאד אחרי מחר, לי זה כבר לא משנה.
"אבל זה צריך לעניין אותך מה הוריו חושבים נערה צעירה" שמעתי לפתע אבל כשהסתובבתי כל מה שראיתי היה ציור קיר של אדם בעל זקן ארוך שלבש גלימה כחולה וארוכה וכובע מחודד בצבע שחור, פניו היו מלאות קמטים אבל במובן מסוים טובות לב ועיניו היו אפורות, זקנות וחכמות.
"מי אמר את זה" אמרתי והסתובבתי סביב עצמי באיטיות סוקרת בעיני מי יכל להיות שם ברגע זה, אבל עדיין הדבר היחיד שראיתי היה שוב אותו ציור שעיניו כמו עקבו אחרי כל תנועה שלי, אבל זה בלתי אפשרי אפילו בעולם הקוסמים.
"הוי זה די ברור. את לא רואה פה אף אחד חוץ ממני!" אמר לפתע האדם מן הציור, נבהלתי מאד. מעולם לא ראיתי ציור מדבר והאיש הזה לא נראה כמו הציור המדבר הראשון שרציתי לפגוש. "אני הוא ניוט מלורי, רוח בית הדראיים. ואני אומר לך ברגע זה שאת צריכה לחשוב על דעת ההורים שלך גם אם את לא מסכימה" המשיך הציור לדבר. לא הבנתי איך זה אפשרי אבל מתוך נימוס החלטתי לענות.
"ואיך אתה בדיוק קורא את מחשבותיי אדון מלורי?" שאלתי מרימה מעט את גבתי כי הבנתי שלא אמרתי דבר בקול על הורי והוא בכל זאת כאילו שמע אותי מדברת עליהם.
"טוב אני לא יכול לספר לך ברגע זה אבל מחר אני אספר לך, אני מבטיח!" הכריז הציור סגר את פיו ונבלע על תוך הקיר, משאיר אותי לתהות איך בדיוק הבין את מחשבותיי ממה שנראה כמו מבט אחד.