תחת כישוף-7-דברים טובים קורים רק לאנשים טובים.
קמתי בבוקר, כבר הייתי באוניברסיטה למרות שלא רציתי ללכת לשם. זה לא המקום בשבילי, אני לא מתאים לכאן.
האנשים כאן טובים מדי בהכל, כל מי שבדראיים יהיה מנהיג או מדען מרושע ובכל בית אחר הם פשוט ייצאו גאוניי הדור. ואני תקוע כאן, לא יוצלח. אבי תמיד אמר שדברים טובים קורים רק לאנשים טובים ולא משנה כמה אני אנסה אני לא אדם טוב, אפילו לא קרוב להיות בן אדם טוב.
היום מכריזים על הבית אליו אלך, אני בטוח שאלך לדראיים. לאן עוד לא יוצלח כמוני יוכל ללכת?
כולם כאן נראים כמו הילדים הטובים של אמא ואבא, מפונקיםף, חכמים. רוב הנערות פשוט הולכות עם נעלי העקב שלהן שנוקשות על הרצפה בכל צעד ומפריעות לי לחיות, כאילו רק בהליכה שלהן הן רומזות לי: "מי צריך אותך בכלל". והבנים שמתלבשים בצורה מהודרת, כאילו חזרנו למאה ה-18. לצערי אני לא כזה.
לבשתי את המדים של בית הספר, עניבה (למרות שחלק מהבנים שמים עניבת פרפר), הווסט המוזר שלהם ומכנס שחור.
הסתכלתי על עצמי במראה, לא נראיתי כמו עצמי. השיער שלי היה כמו תמיד פרוע ופני לא הביעו שמחה אבל חוץ מזה נראיתי כמו עוד אחד מהילדים המפונקים, לובש בגדים נקיים חסרי רבב ונותן לאחרים להכתיב את מראי. שחררתי קצת את העניבה ושמתי ג'קט, מנסה להסתיר את מראה הילד הטוב שהם נתנו לי.
יצאתי מחדרי, נותן לאחרים ללטוש בי עיניים חשדניות כשאני יוצא מהמגדל. מנסה להתרחק מכל התלמידים החדשים שאני אצטרך ללמוד להתמודד איתם, מנסה לברוח למקום בו אין אף אחד.
מצאתי לעצמי חדרון קטן, במעמקי הטירה שבו כרגע לא היה אף אחד. מסביב היו מעט קורי עכביש ובקושי הייתה תאורה, אבל לי זה לא הפריעה. הייתה שם קופסת עץ ישנה, אולי היא עמדה לקרוס אבל לא היה מקום אחר לשבת בו. ניקיתי ממנה את האבק למרות שנשארה שם עוד שכבה עצומה והתיישבתי, שם את האזניות באזני ומתחיל לשמוע את הלהקה האהובה עלי, מי קימיקל רומנס.
לפתע נפתחה הדלת, בפתח עמדה נערה עם שיער ג'ינג'י אדמדם, גבוה אבל לא יותר מדי בעל עיניים ירוקות חומות סוערות, היא נראתה כמי שלא ידעה לאן הולכת אבל הייתה מסוקרנת מהמקום אליו הגיע. רק קיווצתי מעט את גבותי, לא אמרתי מילה וכך גם היא.
היא מצאה לעצמה ארגז נוסף, ולעומתי היא ניקתה ממנו את האבק ביסודיות ממש. בידיה היה ספר שלא זיהיתי, היא ישבה לקרוא אותו בדממה. אני לא נוטה לחבב אנשים, והם לא נוטים לחבב אותי במיוחד. אבל הנערה הזו הייתה מסקרנת, נראה שהיא לא שופטת אותי במידי, לא סולדת לי. זה מצא חן בעיני.
המשכנו לשבת שם, בדממה מוחלטת. גם זה מצא חן בעיני, לא הרגשתי שכופים עלי לדבר, לא הרגשתי שמצפים ממני לומר משהו כדי לשפר את האווירה. הרגשתי חופשי לעשות ולומר מה שאני רוצה לידה, זה היה נחמד לשם שינוי.
תגובות (9)
ייאי! המשכת!
1.כן!
2.מנקודת המבט של איימי ג'ונס (שהיא ממש במקרה הדמות שלי (; )
3.כן!
4.מי/מה זה? :O
יאיי כתבת פרק חדש!
ואני אשתדל לענות לך השאלות כי אני חמוד ^^
1. יאפ זה נחמד לדעתי
2. אין לי שמץ שאחרים יענו על זה!
3. כןן הוא חמוד *-*
4. אני לא ממש יודעת מי זאת XD
וטוב.. תמשיכי!
זה להקת רוק אלטרנטיבי מאד טובה…
1. כן, זה יכול להיות מעניין
2. מנקודת מבטה של הילדה
3. הוא חמוד ^<^
4. אני לא זוכרת אם שמעתי על הלהקה הזאת (זו להקה? :O)
5. תמשיכי :)
אני מכירה רק שני שירים שלהם…
אוף, עכשיו אני מתחרטת שלא הוספתי דמות, בפעם הבאה!
תמשיכי את שאר הסיפורים שלך מלכת הפדלאים!
1. כן
2. לא יודעת…
3. אהבתי אותי ^^
4. כמובן שאני מכירה אותם! מי לא?
תמשיכי!!!
הפרק הבא יהיה מנקודת המבט של איימי ג'ונס! (אני מזהירה מראש שאני חסרת השראה)
וכולם חוץ מליף איז ברנינג חוצפנים שלא מכירים את מי קימיקל רומנס!
welcome to the black perade
היי! גם אני מכירה! כבר יום או יומיים!
אני כל כך אוהבת אותך כרגע גבי! (אני במצב רוח טוב, זה יעבור לי עוד מעט)
1 כן, זה מגניב.
2 אין לי מושג…
3 כן, הוא אדיר.
4 בחיים לא שמעתי אליהם…