תחת כישוף-16-"תעשה הרבה רעש, אבל לא יותר מדי"

(חוזרים לרורי)
הרגשתי כאילו המוח שלי נמס והופך לצורה חדשה: מוחה של פאנגירל.
שם הוא עמד, הבחור הגבוה בעל המבט השובב והשיער הפרועה, עכשיו במדי הקווידיץ' של פיילין. אני כל כך מקווה שהוא לא שם לב לקיומי, אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו.
אני יודע שאני ילד, טוב כמעט. המוח שלי הוא לא המוח הכרימינלי או המוח שסבל כבר משהו בחיים שלו, אני תמים כמו ילד ואני חושב שלא סיימתי עם שלב מרד הנעורים, שבעצם לא התחלתי בכלל. אולי אני בעצם, אני לא אומר נמשך, אמ….מתעניין בזר המסתורי הזה רק בגלל שאני רוצה להמרות את פי הורי?
כן זה ההסבר הכי הגיוני שאני מוצא בזה, אני סתם עובר שלב שיחלוף, ואולי אז אני אמשך לבנות.
אני חושב שעמוק בפנים, ממש עמוק, אני מבין שאני לא אמשך לבנות. אני מבין שאין לי ממש סיכוי באמת להרשים את ההורים שלי, אולי אני אשאר ילד כל חיי.
הרמתי את מבטי שוב, מנסה להסיטו מן הפרצוף חסר הפגמים של הנער. לצערי זה היה בלתי אפשרי, בשנייה בה הסתכלתי עליו, למרות שזאת הייתה שנייה אחת בלבד, הוא פגש את מבטי, ואז כמו שאמרתי בהתחלה, נמסתי והפכתי לפאנגירל.
התרגשות הציפה את כל חלקי גופי, הרגשתי את ליבי מעקצץ ופועם במהירות. הרגשתי איך כל העולם עוצר ברגע בו אני והנער מביטים אחד בשני, כל שנייה הייתה מיליון שעות שלא רציתי שייגמרו. אני מבין שהוא כנראה לא מרגיש כך, אין ממש מה לחפש בי. אני סתם חנון ילדותי, והוא נער מסתורי, אמיץ ומרהיב.
לפתע הסתנו את מבטנו בו בזמן, בדיוק כמו שהפנינו אותו אחד לשני לפי שנייה בלבד.

הרגשתי שהמשחק לא נגמר, הסתכלתי על כל תנועה שלו. לפעמים ברצון ולפעמים ממש בלי ברירה, עד שהמשחק נגמר בזה שקרולטין נצחו (במזל), והרעתי יחד עם כל אנשי הבית. החלטתי שאני אלך ממש מהר כדי להימנע מלפגוש אותו, וכך עשיתי. כמעט רצתי כשנכנסתי חזרה לטירה והתחלתי להתרחק כמה שיותר מהזירה.
לפתע נשמע קול מאחורי, "רורי מרינו?" שאל אותי קול גברי וסמכותי במיוחד, 'לעזאזל' חשבתי לעצמי.
הסתובבתי וראיתי לא אחר מאשר פיטר, האגדה החיה של האוניברסיטה, חביב כולם.
"כן, זה אני" אמרתי מנסה לא להתלהב יותר מדי, מה שחשבתי ברגעים אלא שלא יכול קרות, כי לעזאזל. זה פיטר שעומד פה לפני! חכם, כריזמטי, ולא לשכוח נראה ממש ממש טוב.
"אני פיטר, אני המדריך שלך. למרות שאני לא קרולטין ביקשו ממני להדריך אותך בתחילת הדרך שלך באוניברסיטה המופלאה שלנו" אמר וחייך את חיוכו הלבבי, חייכתי גם אני חיוך רחב ואפשר לומר שאפילו החיוך שלי מגושם. ממש כמוני. "האם אתה יודע את הסיסמא של קרולטין רורי?" שאל אותי ומשך בכתפי, מוביל אותי למגדל של ביתי החדש.
"לא, לצערי עוד לא גיליתי את הסיסמא" אמרתי לו, מובל אפשר לומר ברצון.
"תעשה הרבה רעש, אבל לא יותר מדי".