תוכנית גיבוי{מבוסס על מפוצלים}

"ג'ו!" שמעתי צעקה."ג'ו!"
התהפכתי במיטתי, מתעקשת בכל כוחי לא להכנע לצעקות מחרישות האוזניים.
"ג'ו, עזוב מיד את הצעצוע של אחותך!" זה היה הקול של אמי.
תקתוקי עקבים נשמעו וידעתי שאמא בדרך לחדרי.
קפצתי מהמיטה והתיישבתי -עם בגדי הפיג'מה- ליד השולחן, שספרי הלימוד היו פתוחים בו מהלילה שעבר.
אמא עמדה בפתח חדר.הסתכלה עליי, על הפיג'מה שלבשתי ועל ספרי הלימוד."הו, מותק." נאנחה והתיישבה על מיטתי. אני מניחה שזה זמן איכות דביק עם אמא. "אני אוהבת אותך, מתוקה."
חייכתי אל האמא הרגשנית שלי."אמא.." מלמלתי."זה עוד לא טקס ההחלטה. רק ההתאמה."
היא הסתכלה עליי במבט ניחומים.
היא קמה ממטתה,בלי יותר מדי מילים, וידעתי שהיא הולכת לחדרו של ליאו.
שיחת ניחומים של חצי דקה,
זה מעולם לא קרה.
השעה הייתה רבע לשמונה, מה שאומר שאני צריכה להתארגן.
סגרתי את דלת חדרי, פשטתי את הפיג'מה ולבשתי את הלבוש הרגיל שלי.
חולצה בצבע תכלת, ג'ינס, וקרדיגן כחול עמוק. המגפיים השחורות היו מונחות בכניסה, לצד הנעליים של אמי, ליאו, ג'ו ומרי. החלקתי את כף רגלי לנעל בחשש.
כל צעד וצעד היום יקבע לאיזה פלג אני מתאימה. כפות רגליים נוספות הושחלו אל המגפיים השחורים של לצידי. "נאכל ונצא?"
הרמתי את מבטי אל ליאו, לבוש בחולצת הטריקו הכחולה, בג'ינס הרופפים ובמגפיים השחורות שלו."אני לא רעבה," אמרתי בתגובה. "יש לי בחילה."
הוא הנהן, כאילו הבין את הרגשתי. ואולי באמת הבין.
אמא יצאה מהמטבח,"הכנתי לכם ארוחת בוקר." חייכה חיוך רחב, מנסה להסתיר את הכאב בעיניה.
אבל היא יודעת. היא יודעת על השיעורים שאוריינות מפיקים לנו, אז למה לעזאזל היא כל כך לחוצה?
נדתי בראשי,"אני לא רעבה."
"ליאו?" פנתה אמא אל אחי התאום, בלי לנסות להתווכח איתי."אתה רעב?"
ליאו נד בראשו והתקרבתי לחבק את אמא. "אני יוצאת," אמרתי והיא נשקה למצחי.
היא שחררה אותנו בנשיקת להתראות ופרידה ממרי וג'ו. לקחנו את תיקינו הכחולים על גבנו ויצאנו לבית הספר."למה היא לחוצה כל כך?" שאלתי את ליאו מבלי להעלות את ההקשר של הנושא.
כולם יודעים שאסור לדבר על השיעורים של אוריינות,"תמיד יש מתנגד אחד בזרם."
הנהנתי אליו, כאילו הבנתי את המניעים של מישהו לבגוד במשפחתו-
אבל לא הבנתי, ומיותר לציין שהטריד אותי זה שליאו הבין.
כשהגענו למקום המוכר בו אנחנו הולכים כל יום לפני בית הספר, ראינו שמה את כל החברים המוכרים שלנו מאוריינות.
לפני שהספקתי למצוא את החברות שלי, ליאו כבר צעד אל קבוצת חבריו. יכלתי להבחין ברוברט וסם ביניהם, אבל את השאר מעולם לא ראיתי.
רוברט נופף לי לשלום שראה אותי, ונופפתי לו בחזרה."ראית את מרוול?" צעקתי אליו.
הוא הרים אליי את מבטו,"היא עוד לא יצאה מהבית!" ענה לי בתשובה."אבל ראיתי את הייזל[לא.להרוג.אותי] איפשהו פה."
הנהנתי אליו בהכרת תודה והלכתי לחפש את המטולטלת המשוגעת.
לא היה כל כך קשה למצוא אותה. עומדת עם ספר קריאה, המשקפים שלה מתגלגלים על אפה ונופלים קצת מטה, והשיער המתולתל הקצר שלה קשור לשתי קוקיות. "הייז!" קראתי לה.
היא הרימה את מבטה וחייכה אליי."ליס, ראית את מרוול?"
נעמדתי לידה, שעונה על קיר הלבנים,"רוברט אמר לי שהיא עוד לא יצאה מהבית." עניתי לה,"את יודעת מתי ג'אנין מגיעה?"
היא נדה בראשה, אבל אז הפסיקה חייכה ואמרה"כן."
"בוקר טוב, ליסה. הייזל." ג'אנין עמדה מאחורינו וחייכה.
חייכנו אליה בחזרה ולחצנו את ידיה,"בוקר טוב ג'אנין."
ג'אנין עמדה על ארגז קטן וצעקה לנו להכנס פנימה. שני השערים הגדולים נפתחו ונכנסנו לכיתות התרגול.
אני והייזל נכנסנו לכיתתנו הרגילה,7, עם המורה מר ברט.
מר ברט נכנס ובלי יותר מדי דיבורים הסביר את מה שהולך לקרות לנו."כל השנה תרגלנו מה שאתם צריכים לעשות, מהשלב הראשון ועד האחרון. היום אנחנו עומדים לתרגל. כל אחד בתורו ייכנס להדמיה,
אנו נבחן אתכם.
אם עשיתם בהצלחה וקיבלתם את הותצאה שאליה אנחנו רוצים להגיע, אתם משוחררים ללכת. אם לא,
נרענן לכם את הזיכרון ותצטרכו להכנס שוב ושוב. מובן?"
כולם הנהנו והוא קרא בילד הראשון שצריך להגיע."אלברט?"
ילד עם שיער פטריה וחליפה כחולה נכנס אל תוך דלת.
המתנו כמה דקות, והוא יצא מחוייך."ברכותיי אלברט," אמר מר ברט וסילק אותו מהכיתה.
עוד כמה תלמידים נכנסו ואז הוא קרה בשמי,"ליסה אלבו."[סורי עמית.. לא היו לי שמות:]
קמתי בצעדים כושלים ממקומי. מר ברט איחל לי בהצלחה קטן, ואז עברתי דרך הדלת.
ג'אנין אמרה לנו שבהדמיה המקורית, לא נעבור דרך דלת, אלה נקבל זריקה.
כשעברתי דרך הדלת, נשמע קול נעילה.
עמדתי שם, בחדר המראות. הסתכלתי סביב על הבאבואה שלי, וידעתי שמר ברט וג'אנין מבחינים בקול תנועה שאעשה עכשיו."לבחור."
קצת נבהלתי ששמעתי את הקול. ראיתי את שתי הקערות המוכרות של הגבינה והסכין ומהרתי לקחת את הגבינה.
הקערות נעלמו, והכלב הופיע.
~
זהו זה. עברתי את המבחן בשלום.
שמעתי את המרצה בקושי מדברת, ואז חלקו אותנו לחדרים. ליאו נכנס לפניי ויצא לאחר כעשר דקות.
לא הייתי צריכה לשאול אותו מה יצא לו, כי כולם יודעים. אוריינות.
לכולם יצא אוריינות.
אישה מפלג הקרבה עצמית קראה לי להכנס.
היא חייכה אליי ובשלווה אמרה לי לשבת על הכיסא.
התיישבתי בנחת על הכיסא, והיא הזריקה לי חומר אל הצוואר.
מצמצתי כמה פעמים, ובפעם הרביעית הייתי בחדר מלא במראות- כמו היום בבוקר.לקחתי את הכבינה, והכלב הגיעה. כמו היום בבוקר.
ניסיתי להזכר במילותיה של ג'אנין "קודם כל, תרכעו ברך. לאחר מכן, תניחו את הגבינה ליד הכלב ותלכו מהר לאחור." פעלתי בדיוק כפי שג'אנין אמרה.
אבל עשיתי טעות.
הייתי אמורה להשאיר חתיכה של גבינה ביידי, כדי שהילדה תכנס אסיח את דעתו של הכלב.
הילדה נכנסה, והכלב תקף אותה.
לא ידעתי מה אני צריכה לעשות במקרה הזה. לא עברנו על זה מעולם.
'אני חייבת לפעול', חשבתי 'לפני שיהיה מאוחר מדי'.
בלי להסס יותר מדי קפצתי על הכלב וקשרתי את יידי סביב צווארו.
הכלב והילדה נעלמו.
פקחתי את עייני שוב, והייתי בחדר עם האישה מהקרבה עצמית.
אבל זה לא אמור להיות כך.
היה אמור להיות עכשיו הסייטואציה השנייה."ברכותיי, ליסה אלבו." אמרה האישה,"התוצאה שלך היא אוריינות."
ואני ידעתי שהיא משקרת. הסתכלתי עליה במבט מהסס ופניתי לצאת מהחדר."ליסה?"
הסתובבתי אליה.
היא הסתכלה עליי במבט מלא משמעות. כאילו רצתה להיות בטוחה שהבנתי בדבריה שתוצאתי איננה הייתה אוריינות. "מחר," אמרה. "תבחרי בחוכמה."