תגני עלי

"אתה מפחיד אותי, קוריו." היא לחשה.
"טוב מאוד, הגיע הזמן שתלמדי לפחד ממני." קוריו אמר בעיניים מצומצמות. שערו השחור היה פרוע ורטוב מן הגשם. "אני לא מבינה." טסוקה לחשה בבעטה. "למה אתה ברחת? קיבלת עוד נבואה?"
"אל תגידי את זה!" הוא צרח, ופנה אליה. בעיניו הכחולות בער הזעם. "אני מצטערת…" התייפחה טסוקה. "אני רק רוצה לעזור." בוץ הכתים את שמלתה הלבנה. "את לא יכולה! תלכי ממני טסוקה! אני לא צריך את העזרה שלך!" הוא צרח, גופו הדק רעד בגשם הכבד. "תפסיק… בבקשה קוריו… תיכנס פנימה… בבקשה, אני יכולה לעזור לך… לטפל בפצעים שלך…"
"לא את לא יכולה! אף אחד לא יכול! תעזבי אותי במנוחה! תתני לי לסבול!!!" הוא צרח. גל חדש שלי בכי ריסק אותה. "אתה נעלמת לשישה חודשים קוריו!!! שישה חודשים! אתה פצוע! ואתה תמות אם לא תיתן לי לעזור לך! אני מבטיחה שאני לא אשאל שום דבר… אני לא אזכיר… אותן, ולא אותה." התחננה בפניו טסוקה, שערה החיוור היה דק ועיניה הירוקות חמות. נשימותיו של קוריו נעשו קצרות יותר פתאום. "אוי לא, אוי לא אוי לא אוי לא." לחשה טסוקה. "אני מצטערת, אני מצטערת. לא התכוונתי להזכיר אותן! אני מצטערת!" קראה בבהלה. קוריו נאבק לנשום מבעד לפניקה שאחזה בו, החרדה שלו. "למה אמרת את זה?!" הוא צרח, היא בכתה. "למה?!" שאל. ברכיו קרסו תחתיו וקול חייתי ומחריד בקע ממעמקי גרונו. טסוקה רצה את חמשת המטרים שהפרידו בינה לבינו, וכרעה לצידו. "תתרחקי ממני!!!" הוא צרח. "אל תגעי בי!" הוא ניסה להדוף אותה ששלחה ידיים אל פניו. נשימותיו היו כעת קולות חנוקים ומחרידים, "די! די! אני לא יכול לסבול את זה יותר!!! טסוקה! תצילי אותי! בבקשה!!!" גרונו נקרע. "רק תעשי שזה יגמר!!!" הוא התייפח, וגם היא. "אני לא יכולה… אני לא יכולה…" היא ניסתה לשווא להרגיע אותו. "די!!! למה אתם עושים לי את זה?! תצילי אותי! אני לא יכול להמשיך לסבול את זה!" צרח, "תהרגי אותי!" ליבה עצר. "רק תהרגי אותי כבר!" הוא התחנן. היא חבקה אותו אל חזה, "הכל יהיה בסדר…" היא לחשה. "לא! די!" הוא התייפח. לפתע ידיו חבקו אותה חזרה, הפתעה השתלטה על פניה. מעולם הוא לא יזם מגע, בטח שלא מגע מנחם שכזה. הוא מעולם לא העז להראות לה את החלקים הפגיעים שבו… "אני לא רוצה לראות את זה יותר…" התייפח. "אני לא רוצה… בבקשה, תצילי אותי…" היא חיבקה אותו חזק ככל שיכלה. "אני לא רוצה…" הוא קבר את פניו בצווארה, "אני מפחד…" ושוב ההפתעה הכתה בה. להודות בפניה בפחד? בחולשה? מה קרה לקוריו? "אני לא רוצה לראות אותן שוב…" היא ליטפה את ראשו במחווה מרגיעה. "תגני עלי… בבקשה. אל תיתני להן לקחת אותי עוד הפעם…" היא ידעה מי אלו "הן" הנבואות של קוריו היו מקןר לחרדה עבורו, פוסט-טראומטית. הוא לא היה מוכן לשמוע מילה עליהן, ושכן שמע… "אני אעשה מה שאני אוכל." לחשה. "אני מבטיחה, אני אגן אליך."